דיוקן של מהפכה

ספרים

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-15.9.2017

אחת הבעיות בכתיבה על מהפכות פוליטיות היא שקשה לשים את האצבע על הרגע שבו הן קורות. האם זה בפעם הראשונה שבה מתארגנת מחאה עממית גדולה בכיכר העיר? האם זה כשנופל הרודן המושחת שעומד בראש המדינה? ואולי כשעולה מנהיג חדש? האם אז כבר קרתה המהפכה, והאם היא הצליחה?

על מילים, משקל ובן אנד ג'ריס (או: הקאמבק של הגוף בעשרה ביסים)

ספרים

א.
כשגדלים בסביבה דתית, לומדים מגיל צעיר לתפוס מרחק מהגוף. הגוף, כך אומרים לנו, הוא עול. הוא קליפה. אנחנו בסך-הכל אורחים, טרמפיסטים בכלי הרכב הזמני הזה, המקרי. הריחוק הזה מרגיל אותנו להתייחס לגוף שלנו בחשדנות, בניכור, אפילו בפחד. אני זה לא הגוף שלי. האני האמיתי הוא רק אורח. אנחנו צריכים לשלוט בו, לאלף אותו, להתפרק ממנו, להתעלות מעליו.

אי ירוק בים

לונדון

לאִיים יש איכות משונה.
את השבועיים האחרונים העברתי על אי יווני בשם סיפנוס. זה מקום נורא יפה, בצורה באמת יוצאת דופן. ובכל זאת, כשהסתובבתי שם התגבשה אצלי הבנה קצת מטרידה; מה שנמצא באי, הוא כל מה שיש בו. זה נשמע דבר מוזר להגיד מרוב שהוא טריוויאלי, ובכל זאת כשמביטים סביב באי לוקח זמן לתפוס ששום דבר לא התגלגל לשם במקרה: לכל חיה, לכל צמח, לכל אבן יש היסטוריה ארוכה באי, או שמישהו הביא אותו לשם במכוון. המצור התמידי שהאי נמצא בו, כופה על יושביו כל מיני הבנות והסכמות. למשל, שאם אני הולך למכולת ואין שם וופלות, ובמכולת הבאה גם אין, וגם בזו שאחריה – כנראה שאין וופלות על האי. ואם אין וופלות על האי, זה אומר שכדי להשיג וופלות צריך לחצות ים. מצור. אסתטי ופסטורלי, ובכל זאת מצור.

יציאת חירום

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-4.8.2017

גבר יפני בחליפה נתקל בשתי נערות פיליפיניות שיכורות ברחובות טוקיו; יוצא צבא בסן־דייגו מביט בדאגה דרך חלון ביתו על חבורה של שחורים זרים שמסתובבת בשכונה שלו; גבר כהה פורץ לבית של אישה אוסטרלית לבנה. האפיזודות האלה – תקריות יומיומיות, אגביות – מבליחות לרגעים, בלי קשר נראה לעין, ב-Exit West, הרומן החדש של מוחסין חאמיד ('פונדמנטליסט בעל כורחו'), שהוכרז השבוע כאחד המועמדים לפרס מאן בוקר. רסיסים קטנים של מציאוּת, שבה אנשים ברחבי העולם נעקרים מבתיהם ומנסים את גורלם במקום אחר.

להבין הכל בלי להבין דבר (או: רדיוהד בשבע פעימות)

מוזיקה

א.
לפני כמה חודשים קראתי בפייסבוק ויכוח דבילי בין שני בחורים דקיקים וממושקפים לגבי רדיוהד. האחד טען שרדיוהד היא הלהקה הכי גרועה של העשרים שנה אחרונות, וש-Creep הוא אחת הראיות לזה. השני טען שרדיוהד 'להקה מעולה אבל לא בגלל מה שכולם חושבים' וש-Palblo Honey (!) זה בכלל האלבום הכי טוב שלהם. ואני ישבתי מול המסך ותהיתי לעצמי – למה אנשים אומרים דברים שהם לא מאמינים בהם?

מגי נלסון מחזירה את האמון במילים

ספרים

גרסה מורחבת של טור שפורסם במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-23.6.2017

ברגע שקט ואינטימי של זוגיות טרייה פולטת מגי נלסון את המילים "אני אוהבת אותך". פליטת הפה של נלסון, סופרת ומשוררת אמריקאית, היא נקודת הפתיחה לספרהּ The Argonauts, יצירה חוצת-גבולות, ז'אנרים ומגדרים, שחוקרת את אפשרותן של מילים לייצג רעיונות כמו אהבה, הורות ומוות. במיתולוגיה היוונית, הארגונאוטים מפליגים בספינה ארגו למסע מפרך ומלא תלאות להשבת גיזת הזהב. על אף שלאורך המסע הם נאלצים להחליף את כל חלקיה של הספינה, שמה אינו משתנה. נלסון יוצאת למסע משלה בעקבות המילים "אני אוהבת אותך", שנושאות משמעות חדשה בכל פעם שהן נאמרות, אבל כמו שמה של הספינה ארגו גם הן אינן משתנות.

אתה לא נולד שמאלני, אתה נעשה שמאלני

ספרים

הקומונה – מיכל פיטובסקי, אוגנדה

כמה שנים אחרי שעברתי לתל-אביב, הסתובבתי עם חברה בחנות ספרים ושוחחנו בלהט על נושא בוער ודחוף מאין כמוהו – פזמונאים עברים שאהובים עלינו במיוחד. כל מיני שמות עלו, מאיר אריאל, עלי מוהר, יהונתן גפן ואפילו יאיר לפיד (!). לקראת סוף השיחה אמרתי בטון מסכם שנראה לי שבסופו של דבר הפזמונאיות החביבות עלי הן תרצה אתר וכמובן – נעמי שמר. למשמע השם האחרון החברה השתנקה בבהלה, נעצה בי עיניים פעורות ואמרה בזעזוע "אלעד, אנחנו מהשמאל!".

לחתור תחת הריאליזם של ההיסטוריה

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-9.6.2017

כבר במאה ה-19 החלום האמריקאי היה לעבור לקנדה. The Underground Railroad, ספרו המהולל של קולסון ווייטהד, קרוי על שם המחתרת שפעלה בארה"ב והבריחה עשרות אלפי עבדים ושפחות מעבר לגבול הצפוני עם קנדה. גיבורת הרומן היא קורה, שפחה צעירה שמסרבת לכלות את חייה במטע בג'ורג'יה, ובורחת צפונה בעזרת מסילת הרכבת המחתרתית. על נתיב המסילה היא מגלה שהגזענות הלבנה היא לא נחלתם הבלעדית של בעלי המטעים ושדות הכותנה, ושלעבדוּת יש צורות שונות – לא רק אזיקים ושלשלאות. למרות שמסילת הרכבת המחתרתית לא היתה מסילה אמיתית אלא רק כינוי לרשת בתי המחסה ודרכי המסתור שבהם השתמשה המחתרת, ווייטהד – סופר מדע-בדיוני – יצר רכבת תת-קרקעית של ממש, שתחנותיה חבויות מתחת לבתים וחוות של לבנים טובי לב.

על ספרים, ציפורים וגילה אלמגור (או: שלוש המלצות לא-בהכרח-עבריות לשבוע הספר)

לונדון, ספרים

א.
בכל שנה כשמגיע שבוע הספר אני חושב על גילה אלמגור. כשהייתי בן 10 הלכתי עם ההורים, כמו בכל שנה, לשבוע הספר בגני יהושע. שוטטתי שם כמה דקות לבדי ואז נעצרתי ליד אחד הדוכנים. מצידו השני של הדוכן ניגשה אלי אשה שלא הכרתי וקראה לי בתקיפות "ילד! בוא, אולי תקרא את הספר הזה?". היא החזיקה ביד את "הקיץ של אביה". "כבר קראתי את הספר הזה" עניתי לה, וברוב חוצפה ועוז גם הוספתי, "ואני בכלל לא חושב שזה ספר שמתאים לילדים". את התגובה של אותה אשה אני מעדיף שלא לפרט, אבל בואו נגיד שהיתה לאמא שלי שיחה צפופה איתה שבמהלכה נזרקו לאוויר משפטים כמו "איך את מדברת אל הילד שלי!" ו"את צריכה לשמוח שהוא קרא ומביע עמדה!". וכך, למדתי מי היא גילה אלמגור וגם איך לעשות חיקוי די מוצלח שלה.

שלא נדע, חלק ב': המדריך התרבותי לשבוּר-הלב הטרי

מוזיקה, ספרים

פרידות מגיעות בכל מיני צורות. כשמזכירים מילים כמו אֵבֶל או אובדן, בדרך-כלל מתכוונים להתמודדות עם הכאב הנורא כשמישהו קרוב הולך לעולמו. אבל כל מי שנשבר לו הלב יעיד שהצלילה שמגיעה אחרי פרידה קשה, יכולה להכאיב ממש כמו מוות של קרוב. ולפעמים, ברגע עצמו, אפילו יותר. אולי זה בגלל הנסיקה של ההתאהבות שהופכת את הדרך למטה לארוכה ומסוכנת יותר, ואולי זה בגלל התחושה הזאת שכמעט הייתי שם, כמעט הגעתי… אבל לא.