שלא נדע, חלק א': המדריך התרבותי למתאבּל הטרי

מוזיקה, ספרים

מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.

סיפורה של שפחה: כמה מטרים לפני הפנייה הלא-נכונה

קולנוע וטלוויזיה

The Handmaid's Tale, hulu

סיפורים שמנסים לחזות את העתיד, בעיקר כאלה שמזהירים מפני מציאות דיסטופית, נתקלים בסכנה כפולה; מצד אחד, הם לא רוצים לתאר מציאות מופרכת ורחוקה עד כדי כך שאי אפשר אפילו לדמיין אותה. מציאות כזו עלולה לשעמם את הקורא או הצופה שירגיש שהיא פשוט לא רלוונטית לחיים כפי שהוא מכיר אותם. מצד שני, לפעמים המציאות היא כל-כך מופרכת ומטורפת שקשה לעמוד בקצב שלה. הרבה כותבים ותסריטאים זהירים מדי (או לא-פסימיסטים-מספיק) מתארים עולם עתידני שהוא למעשה די זהה לעולם שלנו, או אפילו פחות קיצוני ממנו במובנים מסוימים. לעתים קרובות תמרור האזהרה שלהם פשוט מונח כמה עשרות מטרים אחרי הפנייה הלא-נכונה. הסיפורים הטובים והמדאיגים באמת הם אלה שמצליחים ליצור עולם שהוא מצד אחד זר ונורא, ומצד שני כזה שאפשר להבין ולדמיין איך העולם שלנו עלול להוביל אליו. סיפורה של שפחה, סדרת הטלוויזיה החדשה שמבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, מצליחה לעשות בדיוק את הדבר הזה. היא מתארת מציאות איומה, מוטרפת, הופכת-בטן, אבל למרבה החרדה – לא בלתי נתפסת.

פרידה מ"בנות" בשש סצנות מוזיקליות

קולנוע וטלוויזיה

רק אחרי שסיימתי לצפות בפרק האחרון (והמאכזב למדי) של בנות, הבנתי עד כמה הסדרה הזאת היתה משמעותית בחיים שלי. זו היתה הפעם הראשונה שמישהי הצליחה לנסח את המשברים של דור שלם – הדור שלי, שלנו – דור שלא היה לו קודם ייצוג כזה על המסך. פתאום ניו-יורק היא לא רק "סקס והעיר הגדולה" ודירות מהממות ונעליים באלף דולר, אלא עוד עיר של דירות קטנות ועבשות שגם עליהן מתקשים לשלם את השכירות, של דייטים וסקס עם פרטנרים שיש להם בארנק יותר נוירוזות מכסף ושל שאלות כמו "מה לעזאזל אעשה עם התואר שלי", שהתשובות עליהן מכילות אמת קשה מדי. 

מה העבודה הזאת לכם?

לונדון

א.
כשחוזרים בשאלה, אחד הדברים הראשונים שמאבדים זה את השבת. אני זוכר את החודשים הראשונים שהפסקתי לשמור בהם שבת, וכמה מוזר זה היה. הרגשתי שהשבועות פשוט לא נגמרים אלא נמזגים אחד לתוך השני, ללא חציצה. אובדן השבת היה בשבילי אובדן תחושת הזמן.

ב.
במגורים בעיר זרה, אובדן תחושת הזמן הוא משהו שצריך להתמודד איתו כל הזמן. בלי לשים לב, מתנתקים קצת מלוח השנה שאנחנו רגילים אליו. צריך להתאמץ ולהתעקש כדי להרגיש את יום שישי, ובשביל ששבת תהיה שבת. ובכל פעם שמגיע יום ראשון, סוף השבוע נטרף והבלבול מעמיק. השבוע התחיל עכשיו, או שהוא נגמר? איך יכול להיות שיום ראשון הוא כבר לא הראשון?

יותר מתחת שחור

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-17.3.2017

בבוקר של ראיון עבודה, מתעורר פוּרוֹ הניגרי במיטתו, ומגלה שהפך ללבן. עיניים ירוקות, שיער ג'ינג'י ועור חיוור – כל החבילה. ובכן, לא בדיוק; למרות שפוּרוֹ האומלל מחליט לברוח מהבית ולנסות לפתוח דף חדש, יש שני דברים שהוא לא מצליח להשאיר מאחוריו: את המבטא הניגרי שלו ואת… התחת השחור שלו, שנשאר בדיוק כפי שהיה. כך נפתח Blackass, הרומן הראשון של הסופר הניגרי איגוני בארט.

לפעמים בחשכת הלילה, אפשר לראות רק אור ירח

קולנוע וטלוויזיה

1.

כשהייתי קטן היה לי משחק מטומטם שהייתי משחק עם עצמי. הייתי מעמיד פנים שאני כל מיני דברים. לפעמים הייתי עיוור – עוצם עיניים ומנסה ללכת ברחוב או בחורשה בלי ליפול; לפעמים הייתי מעמיד פני חירש – ובאמצע שיחה פשוט מנסה להיעלם כאילו אני לא שומע; לפעמים הייתי מעמיד פנים שיש לי יד אחת, או שאין לי ידיים בכלל, או שאני נמוך מאד, או שיש לי אלצהיימר ואני לא זוכר איפה אני נמצא ולאן אני הולך. בכל פעם שהייתי עושה את זה, הייתי מנסה לבחון אם אני מצליח להתמודד עם העולם למרות המגבלה המדומה שלי: האם אני מצליח לסובב את הידית של הדלת? האם אני מצליח ללכת לשירותים? להגיע הביתה?

לפני שוולט ויטמן היה וולט ויטמן

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-3.3.2017

מדורי הספרות נרעשו בשבוע שעבר בעקבות הגילוי המפתיע של רומן אבוד מאת המשורר האמריקאי וולט ויטמן. The Life and Adventures of Jack Engle, רומן קצר בשישה חלקים, פורסם בשנת 1852 בעילום שם על דפיו של עיתון ניו-יורקי קטן, מבלי שיעורר עניין רב. רק בקיץ האחרון, דוקטורנט לספרות באוניברסיטת יוסטון שבטקסס מצא בכתביו של ויטמן רמזים לכך שהוא למעשה מחבר הספר, שנחשף כעת במלואו ברשת.

The Story Of Sex: סיפור ללא שוליים

ספרים

אם בעבר ספרים על סקס היו נקראים בחדרי חדרים, עם פנס מתחת לשמיכה, בשנים האחרונות הם כבר עומדים בגאון בקדמת המדף. ולא מדובר רק ב-"חמישים גוונים של אפור" ומבול הספרות הארוטית שהגיע אחריו, אלא גם בפרסום של לא מעט ספרים שעוסקים ביחסי מין ובמיניוּת באופן מעמיק. לחבורה הזאת הצטרף לאחרונה הרומן הגרפי הנועז The Story Of Sex מאת פיליפ ברנו, סקסולוג ופסיכיאטר צרפתי. הספר הפך לרב-מכר היסטרי בצרפת מיד עם צאתו, ותורגם לאחרונה לאנגלית. הצלחתו של הספר לא מפתיעה – הרי אם יש משהו מעניין יותר מספר על סקס, זה ספר על סקס עם ציורים.

גברים לבנים. הם בכל מקום

ספרים

גברים לבנים מתים – אבנר שץ, לוקוס

כשעבדתי בתולעת ספרים, היתה לנו לקוחה קבועה בשם אורנה שמאד אהבתי. לא רק שהיא נחמדה וחכמה, אלא שגם יש לה טעם מצוין בספרים. אבל באמת מצוין. כזה שכל המלצה שלה צריך מיד לכתוב כדי לא לשכוח. בזכותה קראתי כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. היא היתה מגיעה לעבוד בבית הקפה כמה פעמים בשבוע ותמיד היינו מדברים על חוויות הקריאה האחרונות אחד של השנייה.

לפני כמה שנים המלצתי לה על איזה ספר, אני אפילו לא זוכר איזה, אבל את התשובה שלה אני לא שוכח: "האמת שכבר אין לי כח לקרוא ספרים שכתבו גברים". כששאלתי אותה בהפתעה למה, היא סיפרה לי שבמשך כמה חודשים היא קראה רצף של ספרים מצוינים שכתבו נשים, מבלי להתכוון. אחרי זה כשהיא ניסתה לחזור ספרים שכתבו גברים, היא הרגישה שהם פשוט עולים לה על העצבים. אז היא החליטה לשוב לידיהן הבוטחות של נשים. זה לא הגיע מתוך עמדה עקרונית במיוחד, פשוט עניין של העדפה. פשוט אין לה כח אליהם. לא בא לה, מה כבר אפשר להגיד לה?

בוא הביתה: מחשבה בשישה חלקים

לונדון

1.

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי שומע את השיר "בוא הביתה" של שולה חן, הייתי מדמיין את ההורים שלי. באותם ימים, "הביתה" או בית, היו מבחינתי ההורים, אחים שלי ואחותי. לבית לא היה קיום נפרד מהם, ולכן לא היתה לו משמעות נוספת. הנוכחות שלו היתה כל-כך טוטאלית בחיים שלי, שהיא היתה שקופה עבורי. ובכל פעם שהייתי שומע את השיר, לא הייתי מדמיין את המבנה שאני גר בו, אלא מדמיין אותם.