מה העבודה הזאת לכם?

לונדון

א.

כשחוזרים בשאלה, אחד הדברים הראשונים שמאבדים זה את השבת. אני זוכר את החודשים הראשונים שהפסקתי לשמור בהם שבת, וכמה מוזר זה היה. הרגשתי שהשבועות פשוט לא נגמרים אלא נמזגים אחד לתוך השני, ללא חציצה. אובדן השבת היה בשבילי אובדן תחושת הזמן.

ב.

כשגרים בעיר זרה, אובדן תחושת הזמן הוא משהו שצריך להתמודד איתו כל הזמן. בלי לשים לב, מתנתקים קצת מלוח השנה שאנחנו רגילים אליו. צריך להתאמץ ולהתעקש כדי להרגיש את יום שישי, ובשביל ששבת תהיה שבת. ובכל פעם שמגיע יום ראשון, סוף השבוע נטרף והבלבול מעמיק. השבוע התחיל עכשיו, או שהוא נגמר? איך יכול להיות שיום ראשון הוא כבר לא הראשון?

לפעמים בחשכת הלילה, אפשר לראות רק אוֹר ירח

טלוויזיה וקולנוע

1.

כשהייתי קטן היה לי משחק מטומטם שהייתי משחק עם עצמי. הייתי מעמיד פנים שאני כל מיני דברים. לפעמים הייתי עיוור – עוצם עיניים ומנסה ללכת ברחוב או בחורשה בלי ליפול; לפעמים הייתי מעמיד פני חירש – ובאמצע שיחה פשוט מנסה להיעלם כאילו אני לא שומע; לפעמים הייתי מעמיד פנים שיש לי יד אחת, או שאין לי ידיים בכלל, או שאני נמוך מאד, או שיש לי אלצהיימר ואני לא זוכר איפה אני נמצא ולאן אני הולך. בכל פעם שהייתי עושה את זה, הייתי מנסה לבחון אם אני מצליח להתמודד עם העולם למרות המגבלה המדומה שלי: האם אני מצליח לסובב את הידית של הדלת? האם אני מצליח ללכת לשירותים? להגיע הביתה?

גברים לבנים. הם בכל מקום

ספרים

גברים לבנים מתים – אבנר שץ, לוקוס

כשעבדתי בתולעת ספרים, היתה לנו לקוחה קבועה בשם אורנה שמאד אהבתי. לא רק שהיא נחמדה וחכמה, אלא שגם יש לה טעם מצוין בספרים. אבל באמת מצוין. כזה שכל המלצה שלה צריך מיד לכתוב כדי לא לשכוח. בזכותה קראתי כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. היא היתה מגיעה לעבוד בבית הקפה כמה פעמים בשבוע ותמיד היינו מדברים על חוויות הקריאה האחרונות אחד של השנייה. 

לפני כמה שנים המלצתי לה על איזה ספר, אני אפילו לא זוכר איזה, אבל את התשובה שלה אני לא שוכח: "האמת שכבר אין לי כח לקרוא ספרים שכתבו גברים". כששאלתי אותה בהפתעה למה, היא סיפרה לי שבמשך כמה חודשים היא קראה רצף של ספרים מצוינים שכתבו נשים, מבלי להתכוון. אחרי זה כשהיא ניסתה לחזור ספרים שכתבו גברים, היא הרגישה שהם פשוט עולים לה על העצבים. אז היא החליטה לשוב לידיהן הבוטחות של נשים. זה לא הגיע מתוך עמדה עקרונית במיוחד, פשוט עניין של העדפה. פשוט אין לה כח אליהם. לא בא לה, מה כבר אפשר להגיד לה?

בוא הביתה: מחשבה בשישה חלקים

לונדון

1.

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי שומע את השיר "בוא הביתה" של שולה חן, הייתי מדמיין את ההורים שלי. באותם ימים, "הביתה" או בית, היו מבחינתי ההורים, אחים שלי ואחותי. לבית לא היה קיום נפרד מהם, ולכן לא היתה לו משמעות נוספת. הנוכחות שלו היתה כל-כך טוטאלית בחיים שלי, שהיא היתה שקופה עבורי. ובכל פעם שהייתי שומע את השיר, לא הייתי מדמיין את המבנה שאני גר בו, אלא מדמיין אותם.

למה אני רוצה שיקרו דברים רעים לאמנים שאני אוהב

מוזיקה

"כאבי גדילה", שרף אורנים – אביב גדג'

פעם צפיתי בראיון עם אדל, לכבוד צאת האלבום השני והמגה-מצליח שלה, "21". אדל כתבה את שני האלבומים הראשונים שלה אחרי שתי פרידות כואבות, ורוב השירים בהם עוסקים בכאב שבפרידה. בשלב מסוים המנחה שאל אותה "את מפחדת שאם תהיה לך זוגיות טובה לא תצליחי לכתוב יותר שירים טובים?". אדל, שעד אותו רגע היתה המרואיינת הכי נונשלנטית בעולם, נראתה פתאום מוטרדת. היא גמגמה קצת, חייכה ולבסוף הודתה "כן, אני מפחדת".

זו שאלה לא קלה, ואפילו קצת לא הוגנת – האם מוזיקאי, או כל אמן, יכול ליצור כשטוב לו? האם היצירה שלו תצליח לרגש או בכלל להתחבר באופן עמוק לרגש, גם כשאת היומיום שלו לא מטלטלות סערות רגשיות? האם קפיצת ראש לתהומות הרגשיים של הצער היא מרכיב הכרחי בכל יצירה טובה באמת? 

על היתרונות שבלסתום את הפה

לונדון

כשהגעתי לביקור בישראל, הייתי צרוד מאד. כמה ימים לפני הטיסה חטפתי צינון, שהסלים מהר לכאב גרון ולקול צרוד. אני מודה שהיה בזה גם משהו נחמד. הקול שלי השתנה והעמיק, ופתאום מצאתי את עצמי שולח לאנשים הודעות קוליות, גם כדי לעורר רחמים בגלל הגרון הכואב, אבל בעיקר כדי להשוויץ בקול החדש והטום-ווייטסי שנהיה לי. הקול הזה לא החזיק הרבה זמן, וכשדיברתי עם הפקידה בביקורת הדרכונים בנתב"ג כבר נשמעתי כמו ילד בר-מצווה שמתחלף לו הקול. לכן כשיצאתי משער הנוחתים גמלתי בליבי החלטה – אני אהיה בשקט בימים הקרובים. לא אדבר הרבה, אתן לגרון שלי לנוח, וככה הקול שלי יחזור. אז גמלתי.

המונרכיה מעולם לא נראתה טוב יותר

טלוויזיה וקולנוע

The Crown, Netflix

לבריטים תמיד היתה נטייה להיאחז בטוב והישן. אם זו הנסיעה בצד שמאל של הכביש, השטיחים מקיר לקיר בכל הבית, כולל בחדר השירותים, ואפילו הברזים האידיוטיים שמציעים רק מים רותחים או מי קרח (מה כל-כך נורא במים נעימים?). "The Crown", הסדרה החדשה והמדוברת של נטפליקס, נאחזת גם היא במה שהוא ככל הנראה המוסד המיושן מכולם – בית המלוכה הבריטי. "The Crown" נכתבה ונוצרה מתוך אהבה גדולה למונרכיה האנגלית. הסדרה מציגה בפירוט רב את שושלת ווינדזור הענפה, ומתארת בעונג דקדקני את טקסיו ומנהגיו של בית המלוכה, מבלי לגלוש לביקורת של ממש על עושרו המופלג או נחיצותו במאה ה-20.

נשמה אלקטרונית

מוזיקה

 ג'יימס בלייק בלונדון, 2.11.2016

לפני שביצע את השיר האחרון בהופעה שלו ב-Eventim Apllo Theatre, פנה ג'יימס בלייק אל הקהל בבקשה חריגה: "הייתם קהל נהדר, באמת. אבל עכשיו אני צריך שתתנו לי לעשות משהו לבד. רק אני. אני צריך שתהיו בשקט רק לשיר אחד." בלייק רצה להקליט את עצמו וליצור מעין מקהלת אקפלה מהקול שלו, ועבור כך דרש מהקהל להוריד פרופיל, לא למחוא כפיים, לא לצעוק, לא לשרוק – פשוט להקשיב. לאורך כל השיר אפשר היה להרגיש באוויר כמה נבוך היה הקהל. כמה קשה לו לא להשמיע את עצמו. פתאום כולם נזכרים לכחכח בגרון, להשתעל שיעולים קטנים ומנומסים, כאילו מבקשים להזכיר לבלייק ובעיקר לעצמם – אנחנו עדיין פה. 

הצעקה הזאת, יש בה תקווה.

מוזיקה

Anohni – Hoplessness

על עטיפת האלבום "Hopelessness" מופיעים פניה של אנוהני כשהם מוסתרים מאחורי פניה של אשה שחורה, במעין מסכה דיגיטלית. פנים מוסתרים או מטושטשים על עטיפת אלבום, מעידים לעתים קרובות על כוונה של האמן להסתתר או להימנע מלהביט הישר בעיני המתבונן. אבל בהסתר הפנים של אנוהני  אפשר לראות  לא רק ניסיון להסתתר, אלא גם ניסיון להפוך למשהו אחר, למישהי אחרת.

כיצד לחיות ללא אירוניה (תרגום)

מילים

מאת: כריסטי וומפול, פורסם ב-New York Times ב-17 בנובמבר, 2012

אם אירוניה היא האתוס של העידן שלנו – וזהו אכן המצב – הרי שההיפסטר הוא האבטיפוס שלנו לחיים באירוניה.

ההיפסטר נמצא בכל עיר, רודף את הרחובות והאוניברסיטאות. מביע נוסטלגיה לזמנים בהם עדיין לא נולד. הליצן העירוני הזה מאמץ אופנות שיצאו מהמוֹדה (השפם, המכנסיים הקצרצרים), מנגנונים מכניים (אופניים ללא-הילוכים, נגן תקליטים נייד), ותחביבים משונים (בישול בירה ביתית, נגינה על טרומבון). המזון העיקרי שלו הוא התנהגות מוזרה, גמלונית ומודעת-לעצמה. כל בחירה שהוא מבצע עוברת מספר שלבים קפדניים של תהליך בחינה-עצמית. ההיפסטר מומחה בתבניות חברתיות, מומחה במה ש"מגניב". הוא לומד ללא-הפסקה, מלקט כל מה שעדיין לא התגלה על ידי המיינסטרים. הוא רפרנס מהלך; הבגדים שלו מכילים התייחסויות לדברים רבים, הרבה יותר מאשר לַלְבוּשׁ עצמו בלבד. הוא מנסה להתמודד עם הרצון שלו לאינדיבידואליות, לא בעזרת רעיונות או דעות, אלא באמצעות פריטים חומריים.

הוא מושא-קל לבוז. אבל ללעוג להיפסטר זו התייחסות שטחית מדי לבעיה.