חמסה חמסה: ייאוּש נוח סוגר את 2017

מוזיקה, ספרים, קולנוע וטלוויזיה

אני אוהב רשימות. קצת כמו ב"נאמנות גבוהה": חמשת הספרים הגדולים בכל הזמנים, חמשת שירי הפרידה המרגשים ביותר, חמש הקומדיות הרומנטיות המצחיקות ביותר וכן הלאה. אבל הבעיה היא שכשמגיע דצמבר אנחנו טובעים בעשרות רשימות סיכומי השנה (מתי מישהו יעשה רשימת 'חמש הרשימות הטובות ביותר'?) ובסופו של דבר לא לוקחים איתנו אף המלצה. לכן השנה החלטתי שמעט עדיף על יותר. ספר השנה, שיר השנה, אלבום השנה, סרט השנה וסדרת השנה. זה הכל.

קבלו את חמש ההמלצות של ייאוּש נוח לשנת 2017.

שיחה עם זיידי סמית

ספרים

אלעד בר-נוי, ניו-יורק

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-24.11.2017

"אני יכולה להשתמש בטלפון שלך?", זה הדבר הראשון שזיידי סמית אומרת לי כשאנחנו נפגשים. בזמן שאני מגשש בכיס אחר האייפון, מנסה להסתיר את הבלבול שלי מהסיטואציה המשונה, היא מקללת את טלפון הצדפה המיושן שלה שמסרב להוציא שיחות. "אני דווקא אוהבת אותו, לא יודעת מה קורה לו היום. בדרך כלל זה מכשיר מדהים. אתה נהנה מהמכשיר שלך?".

האמא של כל השאלות

ספרים

פורסם לראשונה במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-17.11.2017

אחרי ספר המאמרים המעולה Men Explain Things to Me, שבעקבותיו נטבע המונח השימושי "הסגברה", ממשיכה רבּקה סולניט האמריקאית לפלס את דרכה בסבך הפמיניזם העכשווי, בספר חדש שחוקר את הקשרים הגלויים והנסתרים שבין אלימות לשתיקה.

היהודים באים

ספרים

אלעד בר-נוי // איור: רות גוילי

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-3.11.2017

ברומן החדש של נתן אנגלנדר, Dinner In The Center Of The Earth, נזכר גיבור הספר במורה כסויית הראש שלו מבית הספר היהודי בלונג-איילנד, קופצת משולחן לשולחן בכיתה ומנופפת בידיה כציפור במעופה לירושלים. "אנחנו מאחרים, אנחנו צריכים להגיע לישראל, המשיח בקרוב יגיע", היא קוראת. למרות שהוא מביט אחורה על הסיטואציה באירוניה, הגיבור מבין שהשייכות לישראל, סימבולית ככל שתהיה, נצרבה בזהות היהודית שלו כבר כשהיה ילד. כבר אז שוכנע שלא משנה כמה עמוק יהיה החיבור שלו למקום שבו יגדל, הוא תמיד יהיה שייך באופן חלקי גם למקום אחר. הוא מבין שהשיח המשיחי, הגאולי, על חשיבותה הטוטאלית של ארץ ישראל, חלחל אליו והיה אחד הגורמים להחלטתו לעזוב את חייו השקטים והנוחים בארה"ב ו"לקחת חלק במשהו, להיות מישהו". כלומר, להתגייס למוסד. המורה המעופפת, אגב, עברה לגור בהתנחלות בשומרון.

שעתיים הפרש (ר"ל: על המעבר לארץ זרה)

לונדון

1.
כשהייתי קטן הייתי נתקף געגועים הביתה לעתים קרובות. המחשבה לעזוב את הבית לזמן ממושך היתה מכאיבה לי. לילה אחד או שניים זה בסדר, אבל יותר מזה היה קשה לי. באנגלית קוראים לזה Homesick. אני חושב שהביטוי הזה הוא מדויק, כי במסגרת הצפות הגעגועים האלה הייתי נתקף בחולי של ממש. פעם אחת במחנה של בני-עקיבא התייבשתי ואז התברר שיש לי אבעבועות רוח (!), חזרתי הביתה. פעם אחרת באיזה טיול חטפתי כאב בטן נוראי והתחלתי להקיא, עד ששוב התייבשתי ושוב, כן, חזרתי הביתה. ככל שעבר הזמן מיעטתי לצאת לטיולים ארוכים, כל פעם בגלל תירוץ אחר. הגעגועים הביתה היו קשים מדי.

אמת אנושית באלף קולות

ספרים

פורסם לראשונה במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-27.10.2017

על פי האמונה הטיבטית, הבאורדו הוא מרחב תודעתי שמתקיים בין חיים ובין מוות. מצב של חוסר ודאות שמגיעים אליו לעיתים בני אדם לאחר מותם, לפני שהם ממשיכים לגלגול הבא. Lincoln in the Bardo, שזיכה את ג'ורג' סונדרס האמריקאי בפרס מאן בוקר בשבוע שעבר, משתמש במרחב הביניים הזה כדי לספר את סיפורו של וויליאם לינקולן, בנו של הנשיא, שנפטר בגיל 11 ממחלת הטיפוס. 

עֲנֵינָא

מוזיקה

א.
ביום כיפור הראשון שלי בתור לא-דתי, הייתי אצל אור. בערב הוא אמר שהוא מתכוון לרכוב למחרת בבוקר מצור יגאל עד להוד השרון. באופניים. הסתכלתי עליו בחוסר הבנה, 'למה?! למה שלא תנהג לשם פשוט?'. 'כי יום כיפור', הוא ענה. חשבתי שהוא צוחק, אז צחקתי. 'אז מה אם יום כיפור? בשבת אתה לא נוהג?', אמרתי בחיוך. הוא הסתכל עלי לכמה שניות במבט חשדני, מנסה להבין אם אני מסתבלט עליו. בסוף הוא הבין ואמר 'אתה יודע שביום כיפור אף אחד לא נוהג, נכון?'.

דיוקן של מהפכה

ספרים

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-15.9.2017

אחת הבעיות בכתיבה על מהפכות פוליטיות היא שקשה לשים את האצבע על הרגע שבו הן קורות. האם זה בפעם הראשונה שבה מתארגנת מחאה עממית גדולה בכיכר העיר? האם זה כשנופל הרודן המושחת שעומד בראש המדינה? ואולי כשעולה מנהיג חדש? האם אז כבר קרתה המהפכה, והאם היא הצליחה?

על מילים, משקל ובן אנד ג'ריס (או: הקאמבק של הגוף בעשרה ביסים)

ספרים

א.
כשגדלים בסביבה דתית, לומדים מגיל צעיר לתפוס מרחק מהגוף.
הגוף, כך אומרים לנו, הוא עול. הוא קליפה. אנחנו בסך-הכל אורחים, טרמפיסטים בכלי הרכב הזמני הזה, המקרי. הריחוק הזה מרגיל אותנו להתייחס לגוף שלנו בחשדנות, בניכור, אפילו בפחד. אני זה לא הגוף שלי. האני האמיתי הוא רק אורח. אנחנו צריכים לשלוט בו, לאלף אותו, להתפרק ממנו, להתעלות מעליו.

אי ירוק בים

לונדון

לאִיים יש איכות משונה.
את השבועיים האחרונים העברתי על אי יווני בשם סיפנוס. זה מקום נורא יפה, בצורה באמת יוצאת דופן. ובכל זאת, כשהסתובבתי שם התגבשה אצלי הבנה קצת מטרידה; מה שנמצא באי, הוא כל מה שיש בו. זה נשמע דבר מוזר להגיד מרוב שהוא טריוויאלי, ובכל זאת כשמביטים סביב באי לוקח זמן לתפוס ששום דבר לא התגלגל לשם במקרה: לכל חיה, לכל צמח, לכל אבן יש היסטוריה ארוכה באי, או שמישהו הביא אותו לשם במכוון. המצור התמידי שהאי נמצא בו, כופה על יושביו כל מיני הבנות והסכמות. למשל, שאם אני הולך למכולת ואין שם וופלות, ובמכולת הבאה גם אין, וגם בזו שאחריה – כנראה שאין וופלות על האי. ואם אין וופלות על האי, זה אומר שכדי להשיג וופלות צריך לחצות ים. מצור. אסתטי ופסטורלי, ובכל זאת מצור.