Anohni – Hoplessness
על עטיפת האלבום "Hopelessness" מופיעים פניה של אנוהני כשהם מוסתרים מאחורי פניה של אשה שחורה, במעין מסכה דיגיטלית. פנים מוסתרים או מטושטשים על עטיפת אלבום, מעידים לעתים קרובות על כוונה של האמן להסתתר או להימנע מלהביט הישר בעיני המתבונן. אבל בהסתר הפנים של אנוהני אפשר לראות לא רק ניסיון להסתתר, אלא גם ניסיון להפוך למשהו אחר, למישהי אחרת. הניסיון הזה לא מפתיע לאור סיפורה של אנוהני, מי שבעבר היתה ידועה בתור אנתוני הגרטי, סולנה של להקת "אנתוני והג'ונסונס", והיום מגדירה את עצמה כאשה טרנסג'נדרית. מי שהכיר את קולו וחזותו האנדרוגיניים של הגרטי, ודאי לא יופתע מהשינוי שעברה אנוהני. גם כשהיתה אנתוני, תמיד נעה בין הגבולות המגדריים, מבלי לבחור בזהות חד-משמעית.
"Hopelessness", אלבומה הראשון של אנוהני בתור זמרת סולו יצא בחודש מאי, ועל אף הביקורות המפרגנות נדמה שנעלם קצת בהמולת האלבום החדש של רדיוהד. קדמו לו חמישה אלבומים שלה יחד עם ההרכב "אנתוני והג'ונסונס". אלבומם השני, "I Am a Bird Now", זכה בפרס מרקורי היוקרתי וכלל שיתופי פעולה עם אמנים רבים, ביניהם רופוס ווינרייט, בוי ג'ורג' ולו ריד. בפברואר הפכה אנוהני לזמרת הטרנסג'נדרית הראשונה שהיתה מועמדת לאוסקר, על השיר "Manta Ray" עבור פסקול הסרט הדוקומנטרי "Racing Extinction", שעוסק בהכחדת זנים של בעלי-חיים בגלל ציד המוני בלתי-חוקי של תעשיות המזון. למרות המעמד המרגש, אנוהני סירבה להגיע לטקס, מכיוון שלא הוזמנה לבצע בו את השיר. "הרגשתי עקיצה של בושה שהזכירה לי את האמירות המוקדמות של ארה"ב לגבי היותי לקויה כטרנסג'נדרית", כתבה במאמר שפרסמה באתר פיצ'פורק על הבחירה שלא להזמין אותה לשיר בטקס.
"Hopelessness" מבטא טרנספורמציה שהיא לא רק מגדרית, אלא גם מוזיקלית. בלדות הפסנתר והעיבודים התזמורתיים מהאלבומים הקודמים נזנחו לטובת פופ אלקטרוני קצבי וניסיוני למדי, מוזיקת ריקודים אפלה. גם הנושאים בהם עוסקת אנוהני עברו שינוי משמעותי, והפכו מסיפורים קטנים ואינטימיים לטקסטים פוליטיים יותר. "Four Degrees", הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, הוא נבואת זעם על תוצאותיה ההרסניות של התחממות כדור הארץ, כשהוא מתייחס לשינויי האקלים ולעליה הצפויה של 4 מעלות בטמפרטורה הגלובלית בשנים הקרובות: "אני רוצה לראות את הדגים צפים מתים בים, וכל הלמורים וכל היצורים הזעירים, אני רוצה לראות אותם נשרפים, זה רק 4 מעלות". השיר נפתח בקצב תופים וכלי נשיפה, אליהם מתפרצים נחשולים עוצמתיים של סינתיסייזר, מציפים את השומע, מצטרפים למילים הקשות ומזהירים אותו מפני הבאות.
אנוהני לא מפחדת לעסוק באופן ישיר בנושאים טעונים בפוליטיקה האמריקאית כמו הוצאה להורג, האזנות סתר, קולוניאליזם ומדיניות החיסולים באמצעות מזל"טים של ארה"ב. בסינגל "Drone Bomb Me" שרה אנוהני מנקודת מבטה של ילדה אפגנית, שפונה אל המזל"ט שהרג את משפחתה ומבקשת ממנו להרוג גם אותה: "פוצץ אותי מן ההרים, אל תוך הים […] תן לי להיות זו שאתה בוחר מלמעלה, אחרי הכל, זו גם אשמתי". הילדה מדברת אל המזל"ט בעדינות וברוֹך, כאילו היא מדברת אל אהוב.
אחד השירים הכי ישירים מבחינה פוליטית באלבום עוסק בנשיא אובמה, וקרוי על שמו. אנוהני שרה בקול נמוך וחייתי קינה שמזכירה ריטואלים דתיים עתיקים, ומביעה את האכזבה הגדולה שלה מאובמה: "כשנבחרת, העולם בכה דמעות של אושר [..] עכשיו החדשות אומרות שאתה מרגל, מוציא להורג ללא משפט, בוגד בערכים, מצלק את השמים". בפזמון היא זועקת בכאב את שמו של אובמה שוב ושוב, כמו במין מנטרה דתית.
האלמנט הבולט ביותר במוזיקה של "אנתוני והג'ונסונס" תמיד היה קול הויברטו יוצא הדופן של אנתוני, והוא נותר כך גם בגלגולה הנוכחי כאנוהני. למרות הנטייה להפחית בחשיבותו של קול "טוב" בתוך מכלול הביצוע המוזיקלי, קולה של אנוהני הוא אחד הכלים החזקים והמשמעותיים שעומדים לרשותה. אי אפשר להתעלם מהקול שלה; יש לו נוכחות מצמיתה, מרגשת ולעתים מטרידה, נוכחות שכאילו מבקשת לזעוק "אני כאן". קשה לשכוח את הפעם הראשונה ששומעים את "Hope There's Someone", אחד השירים היפים והעצובים ביותר שנכתבו אי פעם וככל הנראה הלהיט היחיד של "אנתוני והג'ונסונס", מתוך האלבום "I Am a Bird Now". קול הנשמה האנדרוגיני והפצוע של אנתוני אינו משאיר את מאזיניו אדישים, וכאילו יוצר דבר מה חדש בעולם, מספר סיפור אחר.
אנוהני עברה דרך ארוכה מהתקווה השבורה ב-"Hope There's Someone" לייאוש המוחלט שבשם האלבום "Hopelessness". בתחילת יולי נכחתי בהופעה של אנוהני בלונדון, אחת הראשונות בסיבוב ההופעות לכבוד צאת האלבום. אנוהני עמדה על הבמה, לבושה בברדס לבן, פניה מוסתרים במסכה שחורה, דומה למסכה של דבוראים (למרות שנראה לי שבמקרה הזה המילה 'כוורנים' דווקא מתאימה). היא נראתה כמו מלאך לבן, גדול ומאיים. במסך מאחוריה הוקרנו סרטונים של נשים שונות, חלקן בעלות נראוּת חריגה, שפתיהן הוגות את מילות השירים יחד עם אנוהני. מהרגע שעלתה להופיע לא הסירה אנוהני את כיסוי הפנים שלה ולא דיברה כלל – רק שרה. במהלך ההופעה חשבתי על סיה, שמסתירה גם היא את פניה כשהיא מופיעה בציבור. אבל אני רואה בהסתר הפנים של אנוהני פעולה אחרת. במקום להסתיר זהות תחת מסכה, אנוהני יוצרת זהות שאינה מתחייבת למשמעות אחת או לנראוּת אחת, זהות חדשה. הזהות הרב-משמעית והעכורה של אנוהני היא אולי זו המאפשרת לצעקה הפוליטית שלה להישמע באופן צלול ועוצמתי כל-כך. על אף שהיא נשמעת לעתים שבורה ומיואשת, יש בעצם הצעקה הזו תקווה.