על היתרונות שבלסתום את הפה

לונדון

כשהגעתי לביקור בישראל, הייתי צרוד מאד. כמה ימים לפני הטיסה חטפתי צינון, שהסלים מהר לכאב גרון ולקול צרוד. אני מודה שהיה בזה גם משהו נחמד. הקול שלי השתנה והעמיק, ופתאום מצאתי את עצמי שולח לאנשים הודעות קוליות, גם כדי לעורר רחמים בגלל הגרון הכואב, אבל בעיקר כדי להשוויץ בקול החדש והטום-ווייטסי שנהיה לי. הקול הזה לא החזיק הרבה זמן, וכשדיברתי עם הפקידה בביקורת הדרכונים בנתב"ג כבר נשמעתי כמו ילד בר-מצווה שמתחלף לו הקול. לכן כשיצאתי משער הנוחתים גמלתי בליבי החלטה – אני אהיה בשקט בימים הקרובים. לא אדבר הרבה, אתן לגרון שלי לנוח, וככה הקול שלי יחזור. אז גמלתי.

כבר בשעה הראשונה בישראל הבנתי שהביקור יכול להיות הרבה דברים, אבל דבר אחד הוא לא יהיה – שקט. בשבוע שלפני הטיסה לארץ הייתי לבד בבית. יצאתי מדי פעם לעיר, בעיקר כדי לעשות קניות לקראת הביקור, קצת ת'נק יו, קצת אקסקיוז מי, אבל לא יותר מזה. מפה לשם, יצא שבמשך שבוע כמעט ולא דיברתי. התכתבתי, הסתמסתי, עשיתי לייקים בפייסבוק, אבל לא השתמשתי בקול שלי. ופתאום בבת אחת מצאתי את עצמי בלב תל-אביב מדבר ללא הפסק, מספר מור"קים מלונדון, משתף חוויות מהנסיעות בטיוב, מסביר על הפערים במחירים בסוּפר, עונה לשאלות עם משקל כמעט פילוסופי, ובגדול – לא סותם את הפה.

בשבוע שלפני הטיסה ראיתי את "בת הים הקטנה" בפעם הראשונה מאז שהייתי ילד. מעבר לזה ששמחתי שהוא עדיין מוצלח בעיני, התפלאתי שלא זכרתי אותו בתור סרט מפחיד. אני חושב שבתור ילד לא הבנתי כמה מאיים הוא. הסרט מלא בקטעים לא קלים, אבל מכולם צמרר אותי הרגע שבו אורסולה לוקחת לאריאל את הקול. בעיני, יש ברגע הזה מוות לא פחות מבסצנת הנפילה של מופסה ב"מלך האריות". כי מה המשמעות של לחיות חיים, מאוהבים ככל שיהיו, בלי האפשרות לדבר? הרי הקול שלנו הוא חלק משמעותי ממי שאנחנו. האופן שבו אנחנו מדברים הוא לא רק האופן שבו אנחנו נתפסים, אלא גם חלק מהאופן בו אנחנו תופסים את עצמנו. אני זוכר את עצמי בתור ילד עומד בחדר לבד ומדבר אל המראה, מגביר את הקול ומתפלא כל פעם: זה הקול שלי? ככה אני נשמע? זה אני?

בחודשיים הראשונים בלונדון, הבנתי משהו די נורא לגבי עצמי: אני לא מצחיק באנגלית. יהיו מי שיגידו שאני גם לא מצחיק בעברית, וזה בסדר מבחינתי, כי החופש שלי בשפה מאפשר לי לייצר רגעים שעבורי הם מצחיקים. אבל באנגלית זה עובד אחרת. השליטה שלי במילים באנגלית, טובה ככל שתהיה, היא מוגבלת. גם כשאני אומר משהו באנגלית שהוא מצחיק בעיני, הוא מצחיק אותי רק בגלל שאני יודע איך הוא נשמע בעברית. ופתאום חשבתי לעצמי – אם אני לא מצחיק באנגלית, אולי אני גם לא חכם באנגלית? יכול להיות, ולמעשה סביר להניח­, שאנשים שמכירים אותי רק באנגלית לא מבינים שבעצם אני יודע להתבטא די טוב. שמילים הן הכוח העיקרי שלי. ובלי הכוח הזה, מי אני בכלל? את מי הם מכירים?

חוסר היכולת שלי להתבטא בצורה מדויקת באנגלית מעורר כל מיני דברים מעניינים. כשדיברתי עם יובל על חוסר היכולת הזה הוא אמר לי משהו מעניין. הוא התייחס לחוסר כאל אפשרות משחררת. האפשרות להיות פיזי יותר, זורם יותר, שטותי יותר. כשאנחנו מדברים בשפה שהיא לא שלנו, אנחנו מדברים בקול של מישהו אחר, אנחנו משוטטים בעולם שלו, משתמשים במילים שלו, משתכשכים בשלולית התרבותית שלו. ברגעים מסוימים, יש בזה משהו משחרר. להיות מישהו אחר. לקחת חופש מהרהיטות של השפה שהתחייבנו אליה בקנאות כמעט דתית, בגיל צעיר מדי. השיחה הזאת, חסרת היכולת הוורבלית, יכולה להפוך להיות זירה חושית יותר, ישירה יותר, חופשית יותר.

אבל עבורי, החרדה שמלווה סיטואציות כאלה היא עדיין משתקת. כי אם אני לא יכול להיות האדם הכי רהוט בחדר, או לפחות שקול לאחרים, אני לא רוצה לקחת חלק. פתאום, לראשונה בחיי, אני בוחר בעל כורחי לסתום את הפה.

בבית הספר היו מדברים איתנו הרבה על ההשלכות של הדיבור. אני זוכר שבאחת הכיתות בחטיבה היה תלוי על הקיר פוסטר עם איור של אדם מדבר, מעליו סימן שאלה גדול, ומתחתיו שלוש מסננות. כל אחת מהן מסמלת משהו אחר ביחס למה שהאדם הזה מתכוון להגיד. האם מה שהוא מתכוון להגיד נכון; האם זו רכילות או לשון הרע; ולבסוף – האם זה בכלל נחוץ. על פי הפוסטר, לפני שאנחנו בכלל פותחים את הפה לדבר, אנחנו צריכים להעביר את תוכן הדברים דרך שלוש המסננות האלה. עבורי, האנגלית מייצרת מסננות דומות. כשאני מדבר בשפה שאני לא בטוח בה, אני סורק במוח את הדברים שאני רוצה להגיד שוב ושוב לפני שאני אומר אותם.

ברור שיש משהו מסרס – במובן הכי ישיר של המילה – בלסנן את הדברים שלנו. אבל בזמן שבו כל רשת חברתית מנסה לגרום למשתמשים שלה להיות כמה שיותר קלים על לחצן הפוסט או הטוויט, יכול להיות שיש בזה דווקא כוח מסוים. פתאום יש גורם חיצוני-פנימי שאומר לנו – תמתינו רגע, אולי הדברים שלכם לא הכרחיים כרגע. וכשהצורך להישמע נבלם, לפתע קורה משהו אחר. פתאום במקום לחשוב על מה אני הולך להגיד בזמן שמישהי אחרת מדברת, אני יכול להקשיב לה. פתאום כשיש דיון ואני לא בטוח איך לנסח כמו שצריך את העמדה שלי, אני מוצא את עצמי מחכה לראות אם מישהו אחר אומר את זה לפני, ורק אם אין ברירה אחרוק שיניים ואגיד את זה. פתאום אני בוחר בקפידה את המילים שלי, ובאופן כמעט פרדוקסלי מדבר דווקא בצורה יותר נקיה ומדויקת. פתאום אני לא חייב להישמע בכל רגע.

דברים משתנים ומתפתחים כל הזמן, ואני בטוח שככל שאגור כאן יותר זמן ככה הביטחון שלי בשפה והחופש שלי בשימוש בה יגדלו. אבל אני מקווה שאצליח לשמור גם על חלק מההרגלים האלה, שחושלו דווקא במסגרת של שקט כפוי. מי יודע, אולי יום אחד אפילו אלמד להיות מצחיק גם באנגלית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 − four =