למה אני רוצה שיקרו דברים רעים לאמנים שאני אוהב

מוזיקה

"כאבי גדילה", שרף אורנים – אביב גדג'

פעם צפיתי בראיון עם אדל, לכבוד צאת האלבום השני והמגה-מצליח שלה, "21". אדל כתבה את שני האלבומים הראשונים שלה אחרי שתי פרידות כואבות, ורוב השירים בהם עוסקים בכאב שבפרידה. בשלב מסוים המנחה שאל אותה "את מפחדת שאם תהיה לך זוגיות טובה לא תצליחי לכתוב יותר שירים טובים?". אדל, שעד אותו רגע היתה המרואיינת הכי נונשלנטית בעולם, נראתה פתאום מוטרדת. היא גמגמה קצת, חייכה ולבסוף הודתה "כן, אני מפחדת".

זו שאלה לא קלה, ואפילו קצת לא הוגנת – האם מוזיקאי, או כל אמן, יכול ליצור כשטוב לו? האם היצירה שלו תצליח לרגש או בכלל להתחבר באופן עמוק לרגש, גם כשאת היומיום שלו לא מטלטלות סערות רגשיות? האם קפיצת ראש לתהומות הרגשיים של הצער היא מרכיב הכרחי בכל יצירה טובה באמת? 

כמה מהשירים והאלבומים הכי יפים ומרגשים נכתבו אחרי פרידה, מוות או אירוע קשה. האלבום הראשון של אביתר בנאי, "Blue" של ג'וני מיטשל, "Back To Black" של איימי ווינהאוס, "Sea Change" של בק, "Funeral" של ארקייד פייר, "עיניים זרות" של רונה קינן (וגם "שירים ליואל" במובן מסוים), "808s & Heartbreak" של קניה ווסט והרשימה נמשכת ונמשכת (התלבטתי אם להזכיר את "You Oughta Know" של אלאניס מוריסט, אבל החלטתי שלא).

פעם קראתי באיזה פורום מוזיקה תגובה על האלבום "Rock Bottom" של רוברט וואייט. המאזין הנלהב כתב "הנפילה הזאת היתה הדבר הכי טוב שקרה לו בקריירה!!" לצד כמה סמיילים נדהמים. הוא התייחס לתאונה הנוראית שהיתה לוואייט בשנת 1973, כשהשתכר (או הסתמם) במסיבה בדירה של חבר, ונפל מהחלון. הנפילה הותירה אותו משותק בפלג הגוף התחתון, ומרותק לכיסא גלגלים. בעקבות התאונה כתב ווייאט אלבום שנחשב ליצירת המופת הגדולה שלו, "Rock Bottom". אלבום פצוע, כואב ויפהפה, שאח שלי מתאר אותו "כמו צלילה מתמשכת, מהתחלה עד הסוף". אמנם התגובה באותו פורום היתה חסרת רגישות באופן מרשים, אבל היא בכל זאת נגעה בנקודה מעניינת. האלבום הזה, יצירת המופת הזו, לא היתה נכתבת אם רוברט ווייאט לא היה נופל מהחלון.

אנחנו בתור מאזינים, בתור מעריצים, נהנים להתארח בתוך הצינורות של האמנים האהובים עלינו; אנחנו אוהבים להתפלש איתם במחילות הכי אפלות ומסריחות של החיים שלהם, נגעלים ומתמכרים לטינופת שלהם. אבל מה קורה כשאמן שאנחנו מכירים ואוהבים פתאום מתחיל להיות מאושר, רחמנא ליצלן. כשהוא מגלה איזה אור. כשפתאום לא רע לו. פתאום הוא מתחיל לכתוב שירים שמחים ומלאי סיפוק. שירים מאירים, שירים מחבקים, שירים… כולנו מכירים את זה, וכולנו יודעים שבסתר ליבנו, באיזו פינה חשוכה במיוחד, אנחנו מתבאסים. אנחנו לא רוצים שיהיו לו רע, אבל אנחנו רוצים  לקבל עוד מהבשר המדמם הזה, הנגוע, החולה.

אני חושב שהדוגמה הכי ברורה לתחושה הזאת היא אביתר בנאי. באלבום הראשון שלו יש רגעים כל-כך עצובים, כל-כך קשים, כל-כך מרגשים. ואני לא מדבר רק על "תיאטרון רוסי". גם שורה כמו "שנה אני גר פה, לא עבר אף אחד, דקה נסדר" ממוטטת אותי קצת מבפנים כל פעם שאני שומע אותה. גם ב"שיר טיול" יש כמה רגעים כאלה. היום הוא עדיין כותב שירים יפים, אבל כשהוא שר שירים על אור, ועל יופי, ועל פרגולות, מה אני אגיד – זה לא אותו דבר. אני שמח שהוא מצא את עצמו וטוב לו בחיים, באמת. ואני מקווה שתמיד יהיה לו טוב. אבל להגיד שאני לא מתגעגע לאביתר המסכן והכואב? זה שמטיח את הידיים שלו בפסנתר וצורח "אמן תישארי לבד לנצח" או "תתחנני אלי"? מתגעגע ועוד איך.

הייתי בהופעה שלו לפני שנתיים שהוא שר בה את "תיאטרון רוסי". הביצוע היה מחויך ואירוני במפגיע, כאילו הוא מפחד לגעת במקומות הרעים האלה שוב. ואת "אמן תישארי לבד לנצח" הוא החליף את ב"שלא תישארי לבד לנצח".

לאביב גדג' יש את הקול הכי עצוב בעולם. גם אם הוא ישיר את "מלכת השושנים" אני אתחיל לבכות. וכמו גבריאל בלחסן ז"ל, גם הוא כותב מהמקומות הכי חולים, הכי אפלים, הכי מבהילים בנפש. גם ב"מנועים קדימה" וגם ב"תפילה ליחיד" הוא מתפלש בתוך כל הרוע הזה, צורח אותו, דופק אותו בגיטרה שלו ובאוזניים שלי. קיים אצלו איזה חיפוש, איזה ניסיון קטן למצוא "קרן שמש אחת מתוך אלף", אבל תמיד נראַה לי שהניסיון הזה לא באמת מצליח לתפוס מקום בתוך כל הכאב והסְחי שהוא מתעסק בו. הרי מעט מן האור לא תמיד דוחה הרבה מן החושך.

אבל ב"שרף אורנים", האלבום החדש שלו, יש שיר אחד, למעשה פזמון אחד, שגרם לי להסתכל על הניסיון הזה קצת אחרת.

"רק עוד קצת כאבי גדילה,
אלה רק דמעות שמחה".

אפשר לכתוב טקסט ארוך ומנומק למה כדאי לקנות ולהאזין ל"שרף אורנים", ועל כל השירים היפים שיש בו. אבל דווקא השורה הזאת, הפזמון הקטן הזה, הוא כמו דגימת DNA מתוכו, ומתוך התהליכים שאביב גדג' והיצירה שלו עוברים. אני מרגיש שאלה תהליכים ארוכים ומתמשכים של הבראה, של התאוששות מהכאב ומהחולי. מאלבום לאלבום נראה שמשהו אצלו מתפתח, נפתר, גדֵל. מתחת לאלבום החדש שלו עדיין מונחת תהום, והוא ממשיך לבקר בה וליזון ממנה, אבל אחרת. כשהוא שר, צירוף המילים המוכר הזה "כאבי גדילה" נראה לי פתאום כל-כך מלא במשמעות. כאבי הגדילה הם עדיין כאבים, דמעות השמחה הן עדיין דמעות. והתהום היא אותה תהום. אביב גדג' לא מוותר על החושך לטובת האור. הוא יצור לילי. ובמקום לגלות את האור, הוא מלמד את עצמו איך לראות בחושך.

אני מקווה שלכל האמנים שאני אוהב תמיד יהיה טוב, באמת. ושהם יצליחו להתגבר על כל הקשיים והכאבים שאולי הובילו אותם לכתוב מלכתחילה. אבל יכול להיות שיש כוח גם בלהרפות קצת מהניסיון להתגבר על הכאב הזה ביצירה. לא לחגוג את זה שהוא כבר לא מורגש, אלא להיפך – להכיר בנוכחות שלו גם עכשיו, כשטוב. הרי לפעמים אין דבר שלם יותר מלב שבור.

להגיב על ייאוּש נוח לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

fourteen − five =