בוא הביתה: מחשבה בשישה חלקים

לונדון

1.

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי שומע את השיר בוא הביתה של שולה חן, הייתי מדמיין את ההורים שלי. באותם ימים, "הביתה" או בית, היו מבחינתי ההורים, אחים שלי ואחותי. לבית לא היה קיום נפרד מהם, ולכן לא היתה לו משמעות נוספת. הנוכחות שלו היתה כל-כך טוטאלית בחיים שלי, שהיא היתה שקופה עבורי. ובכל פעם שהייתי שומע את השיר, לא הייתי מדמיין את המבנה שאני גר בו, אלא מדמיין אותם.

2.

יש משהו נעים בלהתייחס למקום כלשהו בה"א הידיעה. משהו שיכול להפוך כל חלל וכל מקום לביתי יותר. אני בַּעבודה. אני הולך לַסוּפּר. וכשאני אומר את זה, מי שאני מדבר אליו מבין על איזה סוּפּר אני מדבר בלי שאני צריך להסביר. ושנינו מרגישים קצת איך הסוּפּר הופך להיות הסוּפּר שלנו. של שנינו. אני בדרך לַיישוב. אני חוזר לַארץ. עוד מעט אגיע הביתה.

3.

כשהייתי קצת גדול יותר, איפשהו בין היסודי לחטיבה, תנובה לקחו את בוא הביתה והשתמשו בו לפרסומת שלהם לקוטג'. מאז, בכל פעם שהייתי שומע את השיר הייתי מדמיין את האמא בפרסומת שמפילה את כוס הקפה שלה מרוב הפתעה שהבן שלה חזר עם התיק על הגב מהטיול אחרי הצבא. וככה, הבית שהייתי מדמיין הפך להיות הבית של תנובה.

4.

כשעזבתי את הבית של אבא שלי, עברתי לגור בדירה בגבעתיים. פתאום, לראשונה, המילה הביתה התבלבלה לי קצת. בכל שבוע כשהייתי נוסע אליו לארוחת ערב שבת, הייתי מתקשה להסביר בדיוק איפה אני. אני בדרך מהבית שלי לבית שלךָ. אני בדרך מהדירה שלי לבית שלךָ. אני בדרך לבית שלךָ. אני בדרך הביתה, שלךָ.

5.

היום כשאני שומע את בוא הביתה, עדיין מהדהד אצלי איזה זיכרון של כוס קפה שנופלת על הרצפה, אבל מה שאני מרגיש זו בעיקר הצפה גדולה של רגש. כזה שמצד אחד הוא ביתי ומחבק, ומצד שני יש בו איזו חרדה גדולה, איזה פחד גדול שמסתתר מאחורי האפשרות שאותו איש ששולה חן שרה אליו, לא יבוא. או מהאפשרות שהוא יגיע והיא לא תצליח שלא לבכות ולצעוק, ולהיות רעה.

ואלה לא רק המילים. אני מרגיש שיש סכנה גדולה גם בלחן הזה. איזו אימה שמשחרת מתחת לבקשה הפשוטה והיומיומית של שולה חן, בוא הביתה. בגרסה המקורית של השיר, Sunday Morning, שורה דווקא איזה נעם, איזה שקט כזה של ראשון (או שבת) בבוקר. איזו שלוות בטחון. נראה לי שבעיבוד לגרסה העברית הצליחו לפצח איזה חוסר חבוי בלחן, ולהוציא אותו החוצה. ובשילוב של הלחן הזה עם המילים יש איזו הבנה חדשה לגבי אי-הידיעה שבה"א הידיעה. ולגבי הנזילות של המילה הביתה.

6.

כשאני אומר שאני הולך הביתה, או חוזר לַארץ, אני מתכוון היום למשהו אחר. למקום אחר, לחוויה אחרת. ולפעמים, אחרי שאני מדבר, אני צריך לחזור על המילים האלה בלב שוב ושוב ולהתרגל למשמעויות החדשות והלא-מוחלטות שלהן. ולהבין שהה"אים של הידיעה מונחים היום גם במקומות אחרים בחיים שלי. ולא לפחד מהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 + 15 =