גברים לבנים. הם בכל מקום

ספרים

גברים לבנים מתים – אבנר שץ, לוקוס

כשעבדתי בתולעת ספרים, היתה לנו לקוחה קבועה בשם אורנה שמאד אהבתי. לא רק שהיא נחמדה וחכמה, אלא שגם יש לה טעם מצוין בספרים. אבל באמת מצוין. כזה שכל המלצה שלה צריך מיד לכתוב כדי לא לשכוח. בזכותה קראתי כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. היא היתה מגיעה לעבוד בבית הקפה כמה פעמים בשבוע ותמיד היינו מדברים על חוויות הקריאה האחרונות אחד של השנייה.

לפני כמה שנים המלצתי לה על איזה ספר, אני אפילו לא זוכר איזה, אבל את התשובה שלה אני לא שוכח: "האמת שכבר אין לי כח לקרוא ספרים שכתבו גברים". כששאלתי אותה בהפתעה למה, היא סיפרה לי שבמשך כמה חודשים היא קראה רצף של ספרים מצוינים שכתבו נשים, מבלי להתכוון. אחרי זה כשהיא ניסתה לחזור ספרים שכתבו גברים, היא הרגישה שהם פשוט עולים לה על העצבים. אז היא החליטה לשוב לידיהן הבוטחות של נשים. זה לא הגיע מתוך עמדה עקרונית במיוחד, פשוט עניין של העדפה. פשוט אין לה כח אליהם. לא בא לה, מה כבר אפשר להגיד לה?

מאז שאורנה סיפרה לי על ההעדפה שלה, שמעתי על לא מעט גברים ונשים שסיפרו לי שלקחו על עצמם באופן אקטיבי לקרוא יותר (או רק) ספרים שכתבו נשים, או לפחות ספרים שכתבו גברים לא-לבנים, וחלקם גם הצליחו. גם אני מצאתי את עצמי בוחן מחדש את הרגלי הקריאה האישיים שלי. גיליתי שאני קורא דווקא די הרבה ספרים שכתבו נשים, וגם די הרבה ספרים שכתבו גברים לא-לבנים. ובכל זאת, המון מהספרים שאני קורא הם של גברים. לבנים. הרבה אנשים יגידו – "מה זה משנה? אני קורא ספר בלי קשר למגדר או למוצא של המחבר!". להם ולכולם אני ממליץ לקרוא את התרגום היפה של גיא חג'ג' למאמר המעולה של רבקה סולניט, Men Explain Things To Me. הוא הוסיף בסוף כמה מילים יפות משלו על העניין, שאני חושב שמסבירות את הנקודה היטב. יש עוד הרבה מה להוסיף על הדיון הזה, אבל זה לא הנושא עכשיו.

לאחרונה הצטרף למדף הספרים שלי עוד גבר לבן, קוראים לו אבנר שץ. השם של הספר שלו – גברים לבנים מתים, והעטיפה הוורודה – סיקרנו אותי. את הספר פותח "פרולוג אפולוגטי" (כך במקור) שמתחיל כך:

"בעשור החמישי שלי, אחרי שנים של הטרוסקסואליות סולידית ונעדרת עניין של ממש לציבור, התחלתי לנהל יחסים קרובים ומורכבים עם גברים. בהיעדר ליבידו ששווה לדבר עליו, אלה היו יחסים אפלטוניים, ועובדת מותם של רוב מושאי תשוקתי – לרוב שנים לפני שנולדתי – לא הייתה שיקול רלוונטי לרומנים הקצרים והבוערים הללו."

הפתיחה שובת-הלב של הספר ננעצה לי כמו קרס בשפה התחתונה והיה לי ברור שאני הולך להיגרר אחריו עד הסוף המר. כבר אז הרגשתי שמערכת היחסים (האפלטונית, האפלטונית) שלי עם אבנר שץ הולכת להיות מלאת אהבה וארוס. שץ מניח על השולחן, כבר בעמוד הראשון של הספר, את "הבעיה" שלו. הוא רוצה להוריד אותה מהלב. הבעיה שלו היא, כמובן, שהוא גבר לבן. עוד גבר לבן.

"באופן טבעי הותרתי את המאבק הנשי ואת העולם החדש והאמיץ בידיהן האמונות של אלה המבינות אותו טוב ממני, והלכתי בעקבות נטיית לבי הבלתי צפויה: גברים לבנים מתים. הדבר ודאי מעיד על משהו – אולי על שתמיכתי הנמרצת במהפכה הפמיניסטית לא התנחלה כראוי בעמקי נשמתי, ובחקירה בעינויים או באנליזה תקיפה ייחשף ויוקע באור השמש המחטא השד הלבן המקנן אצלי במרתפי הנפש. ואולי זאת ראיה לכך שאני אוהב משחקים של בנים, מחיילי פלסטיק ועד עלילות ריגול ומלחמה, וכשמדובר בספרות – שעשועים אינטלקטואליים קרים ועקרים."

קרה לי כבר יותר מפעם אחת שקראתי ספר שכתבה אשה, לעתים שחורה, שאת אחרית הדבר או ההקדמה שלה כתב איזה גבר לבן אפולוגטי, שמסביר בעזרת פיתול פסבדו-אינטלקטואלי למה למעשה הוא-הוא הבנאדם שצריך לכתוב אותה. ואני מודה שהסבלנות שלי לאפולוגטיקה הזאת הולכת ופוקעת. גישה כזו שכל מהותה היא בעצם להסביר למה שוב מגיע דווקא לו, מכולם, להיות במרכז העניינים. למה הספר הזה הוא בעצם עליו, או שלפחות הוא זה שיכול (וצריך!) לתווך אותו.

אבל האפולוגטיקה של אבנר שץ היא אחרת. הוא לא ממקם את עצמו במרכז הספר. מה שמניע אותו לכתוב את "גברים לבנים מתים" זה פשוט אהבה. הוא לא כותב בגלל שהוא מרגיש שמגיע לו משהו, או בגלל שמבחינה פוליטית זה הדבר הנכון והצודק, או בגלל שהוא מאמין שהוא המשיח הספרותי החדש שרוכב על חמור לבן בדרך לרצוח את האב-הספרותי שלו ולגאול את כולנו מהשממה התרבותית שאנחנו חיים בה. הוא כותב פשוט כי מתחשק לו. הוא לא מעלים עין מהמיקום שלו בתוך מערך הכוחות בעולם, להיפך – הוא מכיר בו ומנכיח אותו ממש מהרגע הראשון. אבל הוא בן, ומה שהוא הכי רוצה לעשות עכשיו זה לשבת על הרצפה ולשחק בחיילי פלסטיק, ולקרוא שעשועים אינטלקטואליים מטופשים של גברים לבנים, מתים. בא לו, מה אפשר להגיד לו?

אני מאחל לכל סופר וסופרת חדוות כתיבה כמו של אבנר שץ. קשה שלא להתמכר ולהידבק באהבה, בחמלה ובתשוקה שלו לדמויות הספרותיות ולמילים שמכוננות אותן. קשה שלא להיסחף איתו למסעות המשונים שלו. בשלב מסוים בקריאה הרגשתי כאילו אבנר שץ הוא לא ממש אדם אמיתי, בשר ודם. כאילו אין לו כוונה או אינטרסים משלו. כאילו אין הוצאת ספרים שמבקשת ממנו לכתוב את הרומן הגדול הבא. כאילו אין בִּיצה ספרותית שהוא מנסה לכבוש. כאילו אין שום דבר בעולם חוץ מסיפורים. והוא פשוט מספר-סיפורים, שרוצה לשמח את הקוראים שלו. לשמח. מתי בפעם האחרונה שמענו את המילה הזאת בהקשר ספרותי?

אני מדמיין אותו כמין יוֹדה קטן וחייכן שיושב על פסגת הר, וחווה את כל העולם רק דרך סיפורים. כאלה שמצליחים להביט בהווייה באופן הכי צלול ובהיר שיש. אגב, אולי לקרוא להם סיפורים זה לא מדויק כל-כך. קשה להכפיף את כל הטקסטים בספר לז'אנרים ספרותיים, אולי מלבד לתתי-הכותרות המוזרות והמצחיקות שלהם: "ריאליזם סוציאליסטי", "אטיוד בשי"ן שורקת", "מניפולציה רגשית" ועוד.

מה המסקנה של הטקסט הזה? אין מסקנה. תקראו ספרים. תקראו את גברים לבנים מתים. תקראו ספרים שכתבו נשים. תקראו ספרים שכתבו נשים שחורות. שימו לב מה אתם קוראים, אבל תקראו רק מה שבאמת בא לכם.

להגיב על מאיה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

five × 5 =