סיפורה של שפחה: כמה מטרים לפני הפנייה הלא-נכונה

קולנוע וטלוויזיה

The Handmaid's Tale, hulu

סיפורים שמנסים לחזות את העתיד, בעיקר כאלה שמזהירים מפני מציאות דיסטופית, נתקלים בסכנה כפולה; מצד אחד, הם לא רוצים לתאר מציאות מופרכת ורחוקה עד כדי כך שאי אפשר אפילו לדמיין אותה. מציאות כזו עלולה לשעמם את הקורא או הצופה שירגיש שהיא פשוט לא רלוונטית לחיים כפי שהוא מכיר אותם. מצד שני, לפעמים המציאות היא כל-כך מופרכת ומטורפת שקשה לעמוד בקצב שלה. הרבה כותבים ותסריטאים זהירים מדי (או לא-פסימיסטים-מספיק) מתארים עולם עתידני שהוא למעשה די זהה לעולם שלנו, או אפילו פחות קיצוני ממנו במובנים מסוימים. לעתים קרובות תמרור האזהרה שלהם פשוט מונח כמה עשרות מטרים אחרי הפנייה הלא-נכונה. הסיפורים הטובים והמדאיגים באמת הם אלה שמצליחים ליצור עולם שהוא מצד אחד זר ונורא, ומצד שני כזה שאפשר להבין ולדמיין איך העולם שלנו עלול להוביל אליו. סיפורה של שפחה, סדרת הטלוויזיה החדשה שמבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, מצליחה לעשות בדיוק את הדבר הזה. היא מתארת מציאות איומה, מוטרפת, הופכת-בטן, אבל למרבה החרדה – לא בלתי נתפסת.

עלילת סיפורה של שפחה (או "מעשה השפחה") מתרחשת בסוף המאה ה-21, לקראת תחילת המאה ה-22. דיקטטורה צבאית-נוצרית פונדמנטליסטית השתלטה על שטחה של מה שהיתה פעם ארצות-הברית, אחרי התקפת טרור בה נרצח הנשיא. "בני יעקב", התנועה שארגנה את ההתקפה, מאשימה את האסלאם הקיצוני ומנצלת את הסערה והכאוס שמתחוללים בארצות הברית כדי לקדם הפיכה שלטונית עם סדר חדש שמבוסס על ערכים תנ"כיים ושמרניים.

כמובן שהמשמעות של "ערכים שמרניים" היא קודם כל דיכוי נשים. בעולם המסויט של סיפורה של שפחה, הנשים איבדו את עצמאותן, זכויותיהן וגישתן לידע ולרכוּש. בעקבות ירידה חדה בשיעורי הילודה שנגרמה בגלל זיהום תעשייתי, הנשים הפוריות נאלצות לשרת כשפחות מין של מפקדי הצבא ולהביא להם ילדים במקום נשותיהם העקרות, ממש כמו בלהה לרחל וזִלפה ללאה. כל מי שמתנגדת או מתנגד למשטר – מוצא להורג. הומואים ולסביות מואשמים ב-"gender treachery" ("בגידה במין"? "בגידה במגדר"?) ומוצאים להורג. גם רופאים, יהודים ומוסלמים.

מציאות כזאת אולי נשמעת מופרכת לחלקנו, אבל ההתפוררות של המשטר הדמוקרטי וההשתלטות של "בני יעקב" על ארה"ב שמתוארות דרך פלאשבקים, נראות לא רק אפשריות, אלא גם לא מאד רחוקות. מרגרט אטווד (שמבליחה לרגע בסדרה!) כתבה את סיפורה של שפחה ב-1985, ותיארה עולם רחוק ודי מפחיד. אבל כשבשנת 2017 טראמפ ומייק פנס מקדמים חקיקה נגד להט"בים, נלחמים נגד זכויות נשים על גופן ומאשימים את האסלאם בכל צרות העולם, המציאות שהסיפור הזה מתאר הופכת למבעיתה הרבה יותר.

אי אפשר להסיר את העיניים מהסדרה. גם בגלל האופן שבו היא עשויה ובגלל המשחק המעולה של אליזבת מוס (שמגלמת את השפחה אוֹפְרֶד), אבל בעיקר בגלל האימה שהיא מעוררת. לא רק אימה מהדברים המפלצתיים שקנאות דתית עלולה לגרום לאנשים לעשות, או משלטון שחותר תחת יסודות הדמוקרטיה. המפלצת האמיתית בסיפורה של שפחה היא כזו שאנחנו מכירים היטב, הרבה לפני עידן טראמפ. של סקסיזם רגיל ויומיומי, של דיכוי נשים שגרתי וביורוקרטי שמסתתר בכל משרד או ארגון, או תחת כותרות עם טעם של סוכרזית כמו "מסורת" ו"ערכי משפחה". הגדוּלה של סיפורה של שפחה היא שלשם שינוי, אי אפשר לעצום עיניים מול הזוועה שהיא מתארת.

באחד הפלאשבקים של אופרֶד לימי ההפיכה, היא משתתפת בהפגנה שמורכבת רובה מנשים שעומדות ומוחות נגד שלטון חדש שדורס ומדכא אותן. נשמע מוכר? אלה הרגעים הכי מפחידים בסדרה, הרגעים שלפני. לא אלה של האלימות הקיצונית, לא של ה"חינוך מחדש" שהשפחות נאלצות לעבור ואפילו לא של ההוצאות להורג. הרגעים היומיומיים. אישה רצה ברחוב עם בגדים קצרים ומישהו צועק לה "זונה"; אישה מאבדת את הגישה לחשבון הבנק שלה בגלל החוקים החדשים, ובעלה אומר לה בחיוך שלא תדאג ושהוא יתמוך בה; ברגעים האלה אף אחד עדיין לא מדמיין את העתיד הנורא שמגיע. הם מזדעזעים – אבל הכל במין חיוך אירוני כזה של וואט-דה-פאק, איזה עולם דפוק. 

"לא הרמנו את העיניים מהטלפונים עד שהיה מאוחר מדי", מהרהרת אופרֶד, ונוגעת בדיוק בנקודה הכי מפחידה. בכל פעם שאנחנו שומעים על איזו גזירה חדשה גם אנחנו ממשיכים להגיד וואט-דה-פאק, אבל במין חצי-חיוך כזה של "וואו מה קורה לעולם" שנמהל בתחושה דקה של "אבל זה קצת כיף להזדעזע ככה כל שני וחמישי". סיפורה של שפחה מנער אותנו מהזעזוע האדיש שלנו ומבקש מאיתנו להרים רגע את העיניים, לפני שיהיה מאוחר מדי.

אגב, אני ממליץ בחום לקרוא את הביקורת של גונן גינת בישראל היום על סיפורה של שפחה. הוא קוטל את הסדרה ומתאונן על הקהל והמבקרים שמשבחים אותה רק בגלל שהיא שייכת לז'אנר "הדמוקרטיה בסכנה וכל הג'אז הזה", לדבריו. זה רגע מרתק שבו כלב השמירה הנאמן של המשטר חושף את הבהלה שלו מתמרור האזהרה שמונח לפניו. וכשאזהרה מעוררת במגיני המשטר כזו בהלה, יכול להיות שבאמת יש בה משהו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nineteen + 19 =