שלא נדע, חלק ב': המדריך התרבותי לשבוּר-הלב הטרי

מוזיקה, ספרים, שלא נדע

פרידות מגיעות בכל מיני צורות. כשמזכירים מילים כמו אֵבֶל או אובדן, בדרך-כלל מתכוונים להתמודדות עם הכאב הנורא כשמישהו קרוב הולך לעולמו. אבל כל מי שנשבר לו הלב יעיד שהצלילה שמגיעה אחרי פרידה קשה, יכולה להכאיב ממש כמו מוות של קרוב. ולפעמים, ברגע עצמו, אפילו יותר. אולי זה בגלל הנסיקה של ההתאהבות שהופכת את הדרך למטה לארוכה ומסוכנת יותר, ואולי זה בגלל התחושה הזאת שכמעט הייתי שם, כמעט הגעתי… אבל לא.

המוות הוא סופי ומוחלט, מה שבמובן מסוים עוזר לקבל אותו. מעין מכּתובּ כזה שאנחנו יודעים שאין לנו מה לעשות לגביו. אבל פרידה? הרי זה בסך-הכל מישהו (או מישהי) ששינה את דעתו. הוא בטח יחזור בו!

אני חושב שצריך לשבת שבעה אחרי פרידה. אנחנו צריכים שיהיה לנו מנגנון חברתי קבוע ומוכר ברשויות שיאפשר לנו לשבת בבית כמה ימים, לבכות, לגז'דר, לאכול גלידה, לראות סרטים, לשמוע מוזיקה ולעכל את מה שקרה, במקום לחזור לעבודה כבר למחרת ולברוח כל חצי שעה לבכות בשירותים ואז לשטוף את הפנים כדי שלא יראו.

דוד שלי החכם כתב לא מזמן "לא חושב שמי שחווה לב שבור לא עורג אליו לפעמים". ובאמת, יש גם עונג בלקונן על משהו שאבד. אבל העונג הזה הוא של חוכמת הבדיעבד. אנחנו מצליחים להבחין בעונג המשונה הזה כשהלב שלנו במצב תקין, אבל בזמן אמת – לא עונג ולא נעלי הרים – בזמן אמת, אנחנו מרגישים שזה סוף העולם.

עבור הימים הנוראים האלה, הכנתי מדריך שמורכב מסרטים, ספרים ובעיקר שירים ואלבומים שיעזרו להתמודד עם צער הפרידה ושברון הלב, המשך ישיר לשלא נדע, חלק א': מדריך התרבותי למתאבּל הטרי. גם הפעם לא מדובר ביצירות שיעשו לכםן חמים ונעים בבטן, אלא כאלה שיהפכו אותה, יכווצו אותה, יבעטו בה או לפחות ינסו. אשמח אם תכתבו בתגובות המלצות משלכםן ואוסיף אותן לרשימה.

בנוסף, עמלתי על פלייליסט מפלצתי מחלע-נפשות וממסמר-לבבות(גם בספוטיפיי), עם שירים מהפוסט ועוד הרבה אחרים. תמצאו בו שירים של עומר אדם, פיונה אפל, בק, זהבה בן ועוד. גם הפעם, בבקשה האזינו בזהירות.

והפעם, כדי לסובב את הסכין בתוך הקישקע עוד קצת, הכנתי גם קובץ קטנטן עם שירים (מלשון שירה) יפים וכואבים במיוחד. תמצאו בו שירים של דנה אמיר, שחר-מריו מרדכי, דליה רביקוביץ ועוד. חדי העין והאוזן וודאי יבחינו שיש חפיפה מסוימת בין השירים בפלייליסט לשירים בקובץ. זה לא במקרה.

אז אחרי כל ההקדמות, אני מגיש בפניכםן את המדריך התרבותי לשבוּר-הלב הטרי. ושלא נדע, כן?

Joni Mitchell – Blue
אני חושב שהרבה יסכימו איתי שBlue הוא אלבום מושלם. מושלם במובן של שלם, כזה שאי אפשר לדמיין אותו בשום צורה אחרת. שאי אפשר לגרוע ממנו ואי אפשר להוסיף. זה כאילו ג'וני מיטשל ישבה באולפן ודיממה לאט לאט עשרה שירים יפהפיים אל תוך הגיטרה שלה. האלבום הזה הפך לאחד מנכסי צאן הברזל של מוזיקת הפולק, אבל לפני זה – הוא אחד מאלבומי הפרידה הגדולים של כל הזמנים. לפעמים קשה לי להאמין שהוא יצא לפני יותר מ-45 שנה. יכול להיות שאנשים הרגישו ככה כבר אז? יכול להיות שרגשות וכאב הם על-זמניים? לא ייאמן. הדבר הראשון שאני אוהב אצל ג'וני מיטשל זה את הקול שלה, הקול הגבוה והלא מובן-מאליו הזה שפשוט מתנפל על המאזינים מהרגע הראשון, ואו שאוהבים או לא (ומי שלא – תנחומיי). הדבר השני שאני אוהב אצלה זה היכולת שלה לערבב ולשלב בין שמח לבין לעצוב, היא יכולה לשיר בעליזות שורה כמו "אני על דרך בודדה ואני מטיילת, מטיילת, מטיילת", ולהכניס בה בבת אחת כאב, ועונג ובדידות וסקרנות (זוכרים את הסצנה הזאת מ"הילדים בסדר"?). כל שיר באלבום הזה הוא יפהפה ומושלם, אבל אני רוצה לציין גם את Urge For Going, מאלבום אחר דווקא. ג'וני מיטשל מרחפת עם הגיטרה שלה בין העצים הקפואים בחורף, ושרה בעדינות על הדחף הזה לעזוב, של ציפור נודדת או של אהוב קיצי.

*

Led Zeppelin – Since I've Been Loving You
אף פעם לא באמת הבנתי מוזיקת בלוז. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב הרבה שירי ואמני בלוז, ונהנה להאזין להם, אבל לא באמת מבין את הבלוזיות שבזה. קולות יפים, מוזיקה לא רצינית מדי, קצב מעולה, מה עצוב בזה? יכול להיות שזה שייך לתרבות אחרת או לדור אחר, אבל עבורי בלוז זה פשוט כיף מדי. ובכל זאת, מדי פעם מגיע איזה שיר בלוז שמצליח לטלטל אותי, ולשכנע בעצב העמוק שלו. לארת'ה פרנקלין יש כמה שירים כאלה. גם לנינה סימון. Since I've Been Loving You של לד זפלין הוא שיר בדיוק כזה. יש איזו לאוּת בקצב שלו, איזו באסה עמוקה, וגם צרחה שמשתהה להתפרץ, אבל נמצאת שם כבר מהרגע הראשון. השיר הזה מתאר את הימים האלה שאחרי האהבה, שאנחנו מרגישים שאיבדנו את עצמנו, שאנחנו כמו חיית מחמד שמסתובבת ולא כל-כך זוכרת לאן ללכת. החזרתיוּת שלו והגיטרה העקשנית ברקע מזכירות את תחושת האין-טעם הזאת שיש בלהמשיך הלאה, בללכת לעבודה, בלחיות. וכשהצרחה של רוברט פלאנט מגיעה בסוף, קשה שלא להישבר יחד איתה. אי אפשר להזכיר את לד זפלין בהקשר של פרידה בלי להתייחס לBabe I'm Gonna Leave You שלהם. אני חושב שלא הרבה יודעים שמדובר למעשה בקאבר לג'ואן באאז. ובאמת יש מרחק עצום בין קול הסופרן הצלול והמתפרץ שלה עם הגיטרות האקוסטיות ברקע, לבין הזעקות של פלאנט שמתחרות עם הדיסטורשנים והתופים במין דחיפות אין קץ. אבל שניהם עושים את העבודה.

*

The Smiths

Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me
כשזה מגיע לשיברון לב, הסמית'ס מקבלים מחלקה משלהם. האגדה אומרת שהצעקות שנשמעות בתחילת השיר הן הקלטות אמיתיות של חוסי Strangeways, מוסד לחולי נפש במנצ'סטר (עם שם נוגע ללב). הצעקות נקטעות כשהקול הזה של מוריסי פוגע כמו מכת-ברק ואומר "אתמול בלילה חלמתי שמישהו אוהב אותי". השיר הזה כל-כך בומבסטי ודרמטי בהגשה שלו, ובכל זאת הוא מצליח לנסח משהו קטן, פשוט, קמאי. אתמול חלמתי שמישהו אוהב אותי. אבל זה לא קרה באמת. רק חלום, אזעקת שווא.

How Soon Is Now
כן, גם אני הכרתי את השיר הזה מהפתיח של "מכושפות" (בחירה מאד משונה לפתיח אגב). גם כאן המילים לא מאד קשות להבנה: "יש איזה מועדון אם אתה רוצה ללכת, תוכל לפגוש מישהו שמאוד אוהב אותך. אז אתה הולך ועומד שם לבד, ואתה עוזב לבד, ואתה בוכה ורוצה למות." מוריסי מסתובב בלילות ברחובות של מנצ'סטר או של לונדון, בודד ושיכור ואומלל, ואומר את הדברים הכי בסיסיים שכולנו מרגישים: "אני אנושי ואני צריך שיאהבו אותי, בדיוק כמו כל אחד אחר."

Please Please Please Let Me Get What I Want
השיר הזה הוא בקשה. בקשה מאד כנה ונקייה, לקבל פעם אחת הזדמנות. יש משהו סותר בשיר הזה, מצד אחד תמימות גדולה בעצם הבקשה הילדית לקבל פעם אחת מה שהוא רוצה, ומצד שני כובד החיים וחוסר-המזל שהיה לו עד עכשיו. הטון של מוריסי הוא לעתים קרובות רב-משמעי, וקשה להבין אם הוא מדבר בכנות או באירוניה. אבל נראה לי שבמקרה הזה זה לא כל-כך משנה. גם אם הוא מבין שאין סיכוי, זה לא הופך את הבקשה שלו לפחות כנה: רק תן לי לקבל מה שאני רוצה, אלוהים.

*

Antony and The Johnsons – Hope There's Someone
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה. הייתי בערך בן 15 וישבתי באוטו, ופשוט לא הבנתי מה זה הדבר הזה שאני שומע. מה זה הצליל הזה, יכול להיות שזה קול אנושי? למה הוא כל-כך פגוע? מאז ועד היום אני חושב שזה השיר היפה והעצוב ביותר בעולם. יש רגע בהופעה של אנוהני (שבעבר נקראה אנטוני) כשהיא מבצעת את השיר הזה, ואז פתאום כאילו מתעצבת מדי, מתרגשת מדי, ונעצרת. כאילו מבינה שהשיר שהיא כתבה עצוב מדי בשביל שיהיה אפשר לשיר אותו, כאילו החומרים שהיא נוגעת בהם נפיצים מדי. הקול של אנוהני הוא כמו של מלאך שגורש מגן-עדן בגלל שהוא היה עצוב מדי כדי לחיות שם. קול הנשמה הפצוע והאנדרוגיני שלה יוצר דבר מה חדש בעולם, מספר סיפור אחר, שלא שמענו כמותו. קול שיש לו נוכחות מצמיתה ומטרידה, נוכחות שכאילו מבקשת לזעוק 'אני כאן'. אני מרגיש שיש בקול הזה בדידות שכאילו מובנית בתוכו, ולכן גם כשאנוהני שרה להיט מנענע-ישבנים של ביונסה, יוצאת לה קינה פוצעת לב. בHope there's Someone היא מביעה תקווה פשוטה ואיומה, שיהיה מישהו שיטפל בה כשהיא תמות, כי היא מפחדת להישאר לבד. זו התקווה הכי מזוקקת ועצובה ששמעתי בחיים שלי. אם יש פה אפילו קורא אחד או קוראת שיכירו את השיר הזה בזכותי, הרי שרק בשביל זה היה שווה לכתוב את כל המדריך הזה, ובכלל לפתוח את הבלוג הזה.

 *

This Is How You Lose Her, Junot Díaz
אני בדרך-כלל לא אוהב ספרי סיפורים קצרים, אבל כנראה שספרים עם 9 סיפורים זו נוסחה מנצחת. ג'ונו דיאז הוא כותב שאין דומה לו, מבריק אבל מטורלל, חד אבל מלא חמלה, רחב יריעה אבל בכל זאת אישי ואנושי. את חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו שלו קראתי כשהייתי בן 20 וזו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט שגרם לי לרצות להיות סופר בעצמי (ומאז זה כבר עבר לי). כל הסיפורים בThis Is How You Lose Her כאן קשורים  לפרידה, פרידה מאהובה, מהמשפחה, מהבית ומהארץ שנולדת בה. נראה שדיאז לא מרגיש שיש הבדל מהותי בין הפרידות האלה, שנקלעות אצלו יחד לכדי צמה עבה ועצובה. יש חוסר והיעדר בכל מילה ופסיק שלו, ובכל זאת הוא מצליח להיות ממלא, מתוק ומחמם-לב.

*

Amy Winehouse – Back To Black
איימי ווינהאוס היא משוררת. יש לה את היכולת הנדירה הזאת של המשוררים הטובים ביותר להצליח לצלול שאוֹלהּ ולחזור משם עם מילה או שורה אחת, שמצליחות להבעיר את המאזינים באותן להבות שהיא נשרפה בהן. לא הופתעתי כששמעתי שסטודנטים לספרות באוניברסיטת קיימברידג' התבקשו להשוות בין המילים של Love Is a Losing Game שלה, לשיר של המשורר וולטר ראלי מהמאה ה-17. Back To Black הוא אלבום כזה מופתי בעיני, שהייתי צריך להתאפק שלא לכתוב פסקה נפרדת לכל שיר. היא כתבה אותו אחרי הפרידה שלה מבלייק פילדר, אחד הגברים שהרסו אותה, ושהשם שלו גם מופיע בRehab, הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום. אני זוכר שכשהשיר יצא התלהבתי ממנו, איימי נשמעה כמו זמרת גוספל שחורה ומבוגרת, אבל עם סאונד עכשווי ומילים מעניינות. אבל כששמעתי את השיר Back To Black, משהו אצלי השתנה. הרגשתי כאילו חיכיתי בדיוק לשיר הזה כל החיים. כאילו זו המוזיקה שאני רוצה לשמוע לנצח. השיר הזה מתאר את הסחרור הנורא שהיא נכנסה אליו בעקבות ההתמכרות לבלייק, ובעקבות הפרידה. היא סיפרה שהיא כתבה אותו בכמה ימים, ואני מאמין לה, אבל עדיין מתקשה לתפוס ששורה כמו And life is like a pipe and I'm a tiny penny rolling up the walls inside, נכתבה פשוט ככה במשיכת עט אחת. כל השירים באלבום הם סביב הפרידה הזאת, ובולט במיוחד Wake Up Alone, שיר פרידה פשוט ויפה, על הסכנות שאורבות בשגרת הלבד.

*

אביתר בנאי – תיאטרון רוסי
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, בערך חצי מהם נטל האלבום הראשון של אביתר בנאי – ועל החצי השני מתחרים השאר. פעם שמעתי את אביתר בנאי אומר שהוא כמעט לא הכניס את תיאטרון רוסי לאלבום, בגלל המילים הקשות שלו. זה עורר בי מחשבה לא פשוטה: יכול להיות שמסתובבים בעולם עוד שירים מופלאים כאלה, ואנחנו לא מכירים אותם בגלל שהאמן החליט להשאיר אותם בחוץ? אני מקווה שלא. ואולי בעצם שכן. כמה מילים נכתבו על השיר הזה. על הסיפור שמאחוריו. על היופי הכמעט מופלג שלו. על השורה האיומה "אמן תישארי לבד לנצח". על הדם של אביתר בנאי שממש אפשר לשמוע אותו נוטף מקלידי הפסנתר. זה אחד משירי הפרידה הזועמים והגולמיים ביותר שאני מכיר, ובכלל בעיני אחד השירים היפים ביותר שנכתבו בעברית, על התהומות שלתוכם האהבה יכולה למשוך אותנו. אם יש שיר בעולם שבאמת יכול לעורר ערגה ללב שבור, ברור שזה זה.

*

500 ימים עם סאמר
אחד הסרטים האהובים עלי. הוא לוקח את כל הז'אנר הזה של קומדיה רומנטית, מפרק ומרכיב אותו מחדש. כן, הוא היפסטרי, כן, הוא מודע לעצמו, כן, הוא משתמש בכל מיני תחבולות אסתטיות ונרטיביות וגם במטפורות בוטות, אבל מה שעומד בבסיס שלו זה פשוט גוש ענק של רגש. זה התיאור הכי רגיש ויפה של התפוררות של התאהבות, ושל המבט-אחורה שפתאום מצליח להראות לנו את נקודות העיוורון שלנו בתוך מערכת היחסים, בזמן אמת. הוא עובר בין זמנים ועונות, בין שמש של אהבה חדשה, לגשם של שיברון-לב. 500 ימים עם סאמר נוגע בכל האשליות והזיוף של הרומנטיקה, של כרטיסי הברכה ושל שירי הפופ, של כל מי ששיקרו לנו מאז שהיינו ילדים לגבי איך כל הדבר הזה הולך להיראות. בפסקול מככבים סיימון וגרפונקל, הסמית'ס ורג'ינה ספקטור, והוא חלק בלתי-נפרד מההמלצה (ומהפלייליסט שלי כמובן).

*

רונה קינן – עיניים זרות
כשהאלבום הזה יצא כתבו עליו בעכבר העיר שהוא טוב, אבל מה שחסר בו זה "נשמה". זה כל-כך מגוחך בעיני, שזה כמעט מצחיק. האלבום הזה הוא כולו נשמה ורגש. נראה לי שיש משהו בסגנון המאופק של רונה קינן שגורם לאנשים לחשוב שהיא מרוחקת בשירה שלה. אבל שלושת האלבומים הראשונים של רונה הם נתח פצוע ומדמם מתוכה, הכי רגש שאפשר. עיניים זרות הוא פרויקט אפּי שמתאר באופן מופלא את השלבים השונים שאחרי האהבה, "חיבוק שלא נגמר, אבל ברגע הוא נגמר". תחושת האין-מוצא והאין-אוויר שבהתחלה, ההתמודדות הבלתי-אפשרית עם האי-אפשר, הזעם, חוסר ההבנה, תחינה ולבסוף גם השלמה. אם הייתי צריך לבחור אלבום אחד מתוך כל הרשימה הזאת שחשוב להאזין לו אחרי פרידה – אין לי בכלל ספק שזה זה. מתחשק לי לצטט פה את כל האלבום, ולמרות שזה לא אלגנטי אני בכל זאת מצטט בית ופזמון מתוך השיר עיניים זרות: "ניסיתי להפוך את עורי, אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי. רציתי להדוף את השנים שעומדות בינינו, בלי להבין – שאין כלי נשק בעולם שרק מתוקף אהבתי יכריע את הזמן. אני לא אפסיק לרצות, אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה שאי-אפשר כי אי-אפשר ואי-אפשר, זה עניין של הישרדות, גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר, אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר". אף פעם לא קראתי ניסוח כל-כך מדויק של התחושה הזאת של הכמעט, של ההתעקשות הזאת מול האי-אפשר, שנראה לנו לפעמים כל-כך שרירותי. בהמעיין הזוהר היא אומרת "לפעמים אני נזכר בעיניים ששמטו את הקרקע מתחתי, זה מהיר כמו תאונה, מבט אחד ודי. לפעמים אני נזכר בימים שקטים, כשהסתובבתי בעולם בעיניים עצומות. הייתי מישהו אחר, אבל מי הייתי – אני לא זוכר". זה שיר של כמעט שבע דקות שמצליח לספר את כל הסיפור, את ההבנה שזה נגמר, וחוסר-היכולת להתמודד עם זה. בסוף השיר היא זועקת לופּים של תפילה, "אל תתני לי להישאר צמא", הגיטרה שלה זועקת איתה, אבל זו תפילה של חוסר-אמונה, כזו שמטיחים לשמיים, אבל יודעים שאין מי שמקשיב.

*

High Fidelity, Nick Hornby
רובּ הוא בעלים של חנות תקליטים, עם נטייה אובססיבית לכתוב רשימות של "חמשת הגדולים" (נשמע מוכר?). חמשת הסרטים הגדולים בעולם, חמש הלהקות הגדולות בעולם, חמשת השירים הגדולים בעולם, ועכשיו אחרי שעבר פרידה קשה, הוא מחליט לדרג את חמש הפרידות הגדולות בחייו. זה ספר מבריק וגם הסרט מעולה, עם ג'ון קיוזאק החתיך וג'ק בלאק הגאון. בספר וגם בסרט יש עיסוק בלתי-פוסק במוזיקה ובשאלות כמו "האם אפשר להתאהב במישהו עם טעם גרוע במוזיקה?". כמובן שגם הפסקול מעולה.

*

Kanye West – 808s & Heartbreak
קניה ווסט הוא אחד הגברים השוביניסטים, הנרקיסיסטיים והלא-מאוזנים שמסתובבים בתעשיית המוזיקה. והוא בוודאי לא אחד השמות הראשונים שעולים לנו בראש כשאנחנו חושבים על הבעה אינטימית של רגש כן. אבל 808s & Heartbreak הוא אחד האלבומים החשופים, הרגישים והאמיצים שאני מכיר. קניה מעוות את קולו עם Auto-Tune ומייצר מה שנשמע כמו קול של רובוט. הוא מתעקש בעיבוד האלקטרוני הזה על קול שירה אנטי-אורגני, הוא מסתתר מאחורי הניכור והזיוף של המכונה. אבל מבעד לחומות המתכת הקרה והחשמלית, בוקע חום גדול, כשקניה בא חשבון עם הדברים האינטימיים והקשים ביותר שעברו עליו. עם שיברון הלב שלו, עם צער הפרידה שלו, עם האובדן שעבר. דווקא מתוך מכונת הפח אפשר להאזין לפעימות של הלב הכי אנושי ומדמם שיש.

*

ימי הנטישה, אלנה פרנטה
לפני שאלנה פרנטה כתבה את "החברה הגאונה" והמשכיו, היא היתה סופרת שרק מיטיבי לכת ומוֹכרי ספרים הכירו. בספרים הראשונים שלה אפשר לזהות ניצנים ראשונים לתנופה הסיפורית שיש ב"סיפורים הנפוליטניים", אבל הם יותר נישתיים, יותר קטנים ויותר כואבים. ימי הנטישה נפתח כשבעלה של אולגה מודיע לה שהוא עוזב אותה, ויוצא מהבית. הרגע הזה מתחיל לפרום ולפרק את כל מה שאולגה מכירה, אבל גם גורם לה להבין שהפירוק האישי שלה התחיל הרבה לפני שבעלה יצא מהדלת. זה ספר דחוס, כואב, וברגעים מסוימים גם אכזרי, אבל בסופו של היום הוא עוזר למצוא איזון ושיווי משקל, בעין הסערה.

*

עוד כמה המלצות שאספתי אבל (את רובן) עדיין לא ניסיתי בעצמי:
Hissing Fauna של אוף מונטריאול. Twilight של אליוט סמית'. ללילה יש צבע אחר של עדנה גורן. שיח אהבה של רולאן בארת. מדוע האהבה כואבת של אווה אילוז. Homogenic של ביורק. Black Love של The Afghan Whigs. הסיפור Baptize של אליס מונרו.

*

מתחשק לי להמשיך ולכתוב עוד ועוד על כל-כך הרבה ספרים, שירים ואלבומים, אבל כפי שוודאי עולה מכל שורה בפוסט הזה – לכל דבר יש סוף.

מילה לגבי הפלייליסט: אני חושב שיש קשר ספציפי ומאד חזק בין פרידה ושיברון-לב לבין מוזיקה. ולכן בשונה מבחלק הראשון במדריך, כאן הפלייליסט (הארוך מאד, יש לומר) הוא ממש חלק בלתי-נפרד מהפוסט. כאמור, האזינו לו באחריות.

10 מחשבות על “שלא נדע, חלק ב': המדריך התרבותי לשבוּר-הלב הטרי

  1. אפשר להוסיף את השיר:
    ללילה יש צבע אחר – עדנה גורן
    לאלו מאיתנו שמחלימים מקשרים מעונים עם הבלתי מתחייבים.

  2. וגם האלבום Black Love של הAfghan Whigs כמובן. ובכלל רוב האלבומים והשירים וההרכבים של גרג דולי הפייטן הכי גדול של הנפש והלב השבורים.

    1. תודה פולי! הוספתי את אפגן וויגס. יש לך משהו מומלץ במיוחד של גרג דולי? אני לא מכיר מספיק.

      1. גרג דולי הוא הסולן של האפגן וויגס ועוד הרכבים כמו הטוויילייט סינגרס למשל.
        אלך על שירים נבחרים:

        //The Afghan Whigs

        מתוך Congregation:
        Let me lie to you
        Tonight

        מתוך Gentlemen:
        When we two parted

        מתוך Black Love:
        Step into the light
        Faded
        Summer's Kiss

        מתוך Do to the Beast:
        It Kills
        Lost in the woods

        Twilight Singers//
        מתוך: Twilight as Played by The twilight Singers:
        The Twilight Kid
        Love

        מתוך Powder burns:
        Underneath the waves

        מתוך A stitch in time:
        Sublime
        The lure would prove too much

        מתוך Dynamite Steps:
        Blackbird ans the Fox

        וכל אלבום הקאברים She Loves you
        + עוד שני קאברים יפים ומרגשים:
        Paper thin hotel (ליאונרד כהן במקור)
        Lovecrimes (פרנק אושן במקור)

  3. וואו, פלייליסט מעולה ממש!
    כחובב של הז׳אנר אגיד שיש כמה שירים שלא הייתי מחסיר מרשימה כזאת:
    אז קודם כל Black של Pearl Jam הוא שיר פרידה מצויין.
    ובחירה שנייה שהייתי מוסיף, שהיא קצת פחות (או יותר) מיינסטרים הוא שיר באמת נהדר בשם All Too Well מהאלבום הלפני אחרון של Taylor Swift.
    לינק לביצוע לייב אמוציונלי שלגמרי גרם לי להתאהב בשיר: https://www.youtube.com/watch?v=S2nNwqXAMqc

להגיב על פולי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 + sixteen =