מגי נלסון מחזירה את האמון במילים

ספרים

גרסה מורחבת של טור שפורסם במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-23.6.2017

ברגע שקט ואינטימי של זוגיות טרייה פולטת מגי נלסון את המילים "אני אוהבת אותך". פליטת הפה של נלסון, סופרת ומשוררת אמריקאית, היא נקודת הפתיחה לספרהּ The Argonauts, יצירה חוצת-גבולות, ז'אנרים ומגדרים, שחוקרת את אפשרותן של מילים לייצג רעיונות כמו אהבה, הורות ומוות. במיתולוגיה היוונית, הארגונאוטים מפליגים בספינה ארגו למסע מפרך ומלא תלאות להשבת גיזת הזהב. על אף שלאורך המסע הם נאלצים להחליף את כל חלקיה של הספינה, שמה אינו משתנה. נלסון יוצאת למסע משלה בעקבות המילים "אני אוהבת אותך", שנושאות משמעות חדשה בכל פעם שהן נאמרות, אבל כמו שמה של הספינה ארגו גם הן אינן משתנות.

במרכזו של הספר עומד סיפור האהבה של מגי נלסון עם האמן הקווירי הארי דודג', לא אשה ולא גבר, שנופל בין ההגדרות הבינאריות הרגילות של השפה. מתוך הזוגיות יוצאת הדופן שלהם, פורשת נלסון מסה מרשימה שנמתחת בין אנקדוטות משפחתיות ויומיומיות, לבין חוויות עוצמתיות ומטלטלות – ניתוח משנה-גוף, מוות וגם סצנת הלידה המרגשת, הכואבת והיפה שקראתי מימיי. נלסון משלבת בסיפורהּ האישי רעיונות ודיונים תאורטיים, ובכך מערערת לא רק על החלוקה המגדרית הקונבנציונלית, אלא גם על המיון הז'אנרי המקובל לפרוזה ועיון.

The Argonauts זכה בשלל פרסים ושבחים, נבחר למועדון הספר הפמיניסטי של אמה ווטסון (הרמיוני גריינג'ר בשבילכם) והכתיר את נלסון בקרב המבקרים כאחת הכותבות החשובות של דורנו. הם צודקים. נלסון מפרקת בספר כל מוסכמה אפשרית בסבלנות ובנחישות של חבלנית, מבלי לחשוש שהחומרים שהיא נוגעת בהם יתפוצצו לה בין הידיים. המבט שלה הוא כמעט מיקרוסקופי בדקדקנות שלו, אבל ממריא שוב ושוב למעוף הציפור, מתעקש שלא לאבד את התמונה הגדולה. היא לוקחת את המוסד הספרותי הוותיק, הקדוש והחבוט הזה שנקרא "כתיבה יפה", ועושה בו שַמות; הכתיבה שלה היא כמו מעשה אלכימיה – מדי פעם מצאתי את עצמי שוקע לאט לאט בתוך פסקה ולא מאמין למה שהעיניים שלי רואות – איך יכול להיות שהמילים האלה מונחות אחת ליד השנייה? ולמרות זאת, משהו בקול שלה מצליח להישאר מוכר, מזמין ואפילו משפחתי, גם כשהוא קשה לפיצוח.

בהרבה מקרים, טקסטים רדיקליים ששומטים את הקרקע מתחת למוכּר משאירים אותי עם תחושה קשה של תלישוּת או בלבול; כשמערערים לי על כל מה שאני יודע – על הזהות, על הבית ובעיקר על השפה – אני מתחיל להרגיש שאין לי במה להיאחז. אבל הרדיקליות של נלסון עמוקה הרבה יותר: היא לא רוצה רק לטלטל את הממסד, היא רוצה גם להיות מאושרת. היא מטילה ספק בכל דבר, מלבד באהבה שלה להארי ולילדים שלהם. ובזמן שהיא מפרקת והורגת רעיון אחד – היא בונה ומחייה במקביל כמה אחרים. הספר מתעמת שוב ושוב עם האפשרות שמילים לא מספיקות, אבל מוכיח הלכה למעשה שההפך הוא הנכון; The Argonauts מחזיר את האמון במילים.

The Argonauts // Maggie Nelson, 2015

מחשבה אחת על “מגי נלסון מחזירה את האמון במילים

  1. תודה על ההמלצה. הקשבתי לה מקריאה את גרסת האודיו של הספר בימים האחרונים והיא נהדרת.

להגיב על סופי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nine + sixteen =