להבין הכל בלי להבין דבר (או: רדיוהד בשבע פעימות)

מוזיקה

א.
לפני כמה חודשים קראתי בפייסבוק ויכוח דבילי בין שני בחורים דקיקים וממושקפים לגבי רדיוהד. האחד טען שרדיוהד היא הלהקה הכי גרועה של העשרים שנה אחרונות, וש-Creep הוא אחת הראיות לזה. השני טען שרדיוהד 'להקה מעולה אבל לא בגלל מה שכולם חושבים' וש-Palblo Honey (!) זה בכלל האלבום הכי טוב שלהם. ואני ישבתי מול המסך ותהיתי לעצמי – למה אנשים אומרים דברים שהם לא מאמינים בהם?

ב.
בקיץ שעבר הייתי בהופעה של רדיוהד (בברלין, אלא מה). המקום היה נוראי, מין פסטיבל בלתי נסבל עם מלא חול ואנשים חייכניים בלי חולצה ובלי דאגות. היה נורא חם, והאירופאים, שכאילו מופתעים כל פעם מחדש שיש דבר כזה שנקרא קיץ, לא דאגו לצל (זה קצת כמו שבישראל בכל שנה הכבישים מוצפים כאילו שזה מפתיע שיורד גשם). בכל מקרה, היה סיוט. היינו צמאים, נשמנו בעיקר אבק ובשלב מסוים הבנתי שגם הרוק שלי כבר בצבע שחור. יחד עם עוד בערך 50,000 מעריצים חיכינו שרדיוהד כבר יעלו. כשהתחילה ההופעה, תקפה אותי מין תחושה מוזרה. איזה דיסוננס בין תחושת האינטימיות שאני חווה כשאני מאזין להם באוזניות ולבין השירה בציבור א-לה-שרה'לה-שרון שהלכה שם. כולם דקלמו יחד את Everything in Its Right Place מילה במילה, כאילו הם מכירים אותו ממש כמוני, וכאילו הם מבינים ממש כמוני ששום דבר לא נמצא במקום. ואני לא הבנתי מה יש להם – איך זה יכול להיות שהם מבינים את השיר הזה כמו שאני מבין אותו? זה הרי לא יכול להיות. כששאלתי את מיטל באוזן: "נראה לך שכולם פה שומעים את אותו דבר שאנחנו שומעים כשאנחנו מאזינים לרדיוהד?", היא ענתה לי בפשטות: "הם לא".

ג.
מבחינתי, רדיוהד תמיד ייצגה כנות. זה נכון שהמילים של השירים שלהם לא תמיד חדות, ולפעמים אפילו קלישאתיות ומלודרמטיות, אבל אני מודה שמזמן הפסקתי להקשיב להן. כי כשתום (אם אני אראה עוד מישהו מתעקש לכתוב ת'ום אני אתפוצץ) יורק שר בThere There שורה כמו Just ’cause you feel it doesn’t mean it's there אין לי מושג למה הוא מתכוון. אבל זה קצת כמו כשאני שומע לוויתן קורא ללוויתן אחר במין יללה ארוכה ומתמשכת, ואני פשוט מבין. זה כמו הסיפור על הבעש"ט והילד שלא ידע להתפלל אז במקום זה הוא חילל בחליל, וכולם תמהו וצקצקו אבל הבעש"ט אמר "תינוק זה בקול חלילו העלה כל התפילה והקל מעלי. שתינוק זה אינו יודע כלום, ומאחר שכל היום הקדוש ראה ושמע תפילת ישראל, נתלקח בו ניצוץ קדשו כמו אש ממש, ואש תשוקתו בערה בו כל פעם יותר ויותר עד כלות נפשו ממש, ובחוזק תשוקתו חילל באמיתות נקודת לבו בלא שום פנייה, רק לשמו יתברך לבדו, והבל פיו הנקי נתקבל מאוד לפניו יתברך, ועל ידי זה העלה כל התפילות". ותום יורק הוא בדיוק ככה, המילים שלו לא משנות לי, יש שם איזה ניצוץ, איזו אש כזאת, ובחמש דקות ובעשרים וארבע שניות הוא מצליח לשכנע אותי באמת שלו, יותר מאלף ספרים ושירים שכתבו אלף בחורים דקיקים וממושקפים.

ד.
ויש דוגמאות מובהקות יותר. כי כשאני מאזין ל-Nude אני אשכרה לא מבין מילה. אפילו לא אחת. באותה מידה הוא היה יכול לשיר בפינית או ביוונית עתיקה, והייתי מבין בדיוק אותו דבר. כי לפעמים זה באמת לא משנה. הצורה והתוכן הם אחד, ולשיר הזה קוראים Nude וזה מה שהוא. רגש עירום ונוטף, שמישהו הסכים להראות לי, כי הוא ידע שאני אבין אותו למרות שאני לא מבין אותו בכלל.

ה.
הוויכוחים המטופשים האלה על רדיוהד בכלל לא קשורים למוזיקה. אם אני לא אוהב להקה, אני ככל הנראה לא אהיה קולני לגבי זה, כי מה יש לי לעשות עכשיו אידאולוגיה מזה שאני לא אוהב אותה. הוויכוח הזה הוא על נראוּת. האם זה 'נכון' לאהוב את רדיוהד או לא נכון, או אולי בהפוך-על-הפוך-על-הפוך זה שוב נכון. כי רדיוהד נמצאת בתווך בעייתי. מצד אחד היא ה-להקה שמייצגת מוזיקה אלטרנטיבית, אבל מצד שני בגלל שהיא ה-הלהקה, היא כבר מזמן לא אלטרנטיבית. זה קצת כמו שההיפסטר הממוצע עושה כל מה שהוא יכול כדי להיות 'אחר' אבל בסופו של דבר המאבק המיוזע שלו נראה בדיוק כמו המאבק של כל החברים שלו, וככה היקום קורס לתוך עצמו בפרדוקס מתמשך וממושקף, עם תיק בד על הצד. אבל אני באמת תוהה לעצמי עד כמה אנחנו נותנים לדברים האלה לחלחל אלינו ולהשפיע. כי הרי רק אנחנו (וגוגל) יודעים לְמה אנחנו באמת מאזינים, ואיזה שיר באמת גורם לנו להתרגש שוב ושוב, גם אם הוא לא 'נכון' באותו רגע או בכלל. וזה לא משנה אם זה Single Ladies או מרוץ החיים או אתמול היית שונה של שימי תבורי, אם נוכל רגע אחד להפסיק לדאוג לאסתטיקה של המוזיקה שאנחנו שומעים ולמה היא מייצגת, ונתמקד במוזיקה – כן במוזיקה – אולי באמת נצליח ליהנות ממנה בשקט, ולהרגיש. בואו נעשה רגע מבחן. תנגנו את Pyramid Song לבד עם עצמכם.ן. השיר הזה, גם אם אתם לא אוהבים אותו או מתרגשים ממנו (כי אין לכם.ן לב), קשה שלא להיענות לכנות שלו. לעולם שהוא מציע. לאמת שלו. זה בסדר להתווכח בתשוקה על דעות, יותר מבסדר. אבל בואו שניה כנים עם עצמנו – על מה אנחנו מתווכחים כל-כך? אנחנו אומרים באמת את מה שאנחנו חושבים?

ו.
בשנות התיכון שלי נכנסתי עם עצמי לכל מיני לופּים של דיכאון. אני לא חושב שזה היה דיכאון במובן הקליני של המילה, אלא יותר במובן החברתי, או הפרפורמטיבי שלה. אהבתי את הפוזה המלנכולית הזאת, כמו שאומר מיכה שטרית, כי הרגשתי שיש בה איזה עומק. ולמרות שהיה בדיכאון הזה גם משהו סביבתי, הרגש היה אמיתי לגמרי באותו הזמן. בתקופה הזאת נמשכתי לטקסטים – סרטים, סדרות, מוזיקה – כל דבר שהיתה בו איזושהי חגיגה של היגון הזה, של הגיז'דור. אז באופן טבעי התחלתי לראות את 'עמוק באדמה'. אני לא אכנס למשמעות של הסדרה הזאת בחיים שלי, אולי בפעם אחרת, אבל אני כן רוצה להתעכב על רגע אחד ממנה. זה היה בתחילת העונה הרביעית. הכל כבר היה נורא אצל משפחת פישר – מלא דמויות מתו או חלו, והמצב רק הלך ונהיה גרוע יותר. אז הם החליטו לערוך מכירת חצר כדי לנקות קצת את הבית מהנאחס הזה. אבל המכירה לא הצליחה. אז הם החליטו פשוט לשרוף את כל החפצים שלהם. קלייר עולה לחדר ומנגנת את Lucky של רדיוהד. וברגע הזה, בזמן שהזכרונות שלהם עולים באש, הם שומעים את תום יורק שר שהוא מרגיש שהמזל שלו יכול להשתנות, ושזה הולך להיות יום אדיר. וגם אם יש בטון שלו איזה משהו דו-משמעי, איזו אירוניה דקה, הם יודעים שהרצון שלו אמיתי. ולמרות שבני משפחת פישר יודעים שעוד הרבה חרא הולך ליפול עליהם, הם עומדים יחד מול האש, ומקשיבים לו, ואני איתם.

ז.
לקראת סיום ההופעה ההיא בברלין, התחיל איזה לחש בקהל שעוד מעט הם ישירו את Creep. אני נחרתי בבוז ואמרתי לכל מי שהסכים לשמוע: "פפפ קריפ, איזה בזבוז של זמן", ואני חושב שבאמת התכוונתי לזה. ובכל זאת, כשהם התחילו לנגן אותו, משהו זז. צילמתי את הביצוע הזה בוידאו. זה די מעניין לראות אותו עכשיו, כי אני ממש מצליח לשמוע איך בהתחלה אני שר עם כזה מעטה של אירוניה של-איזה-מצחיק-זה-לשיר-יעני-ברצינות את קריפ. אבל לאט לאט לתוך הפזמון הראשון האירוניה נעלמה ויחד עם עוד 50,000 ווירדואז שרתי כל מילה, והרגשתי שאנחנו מתכוונים לזה, כולנו, ביחד ולחוד. פתאום הצלחתי לזהות גם בשיר השחוק והמושמץ הזה, גרעין של כנות. ונראה לי שזה הדבר שאני הכי אוהב במוזיקה של רדיוהד, שהיא יכולה להמיס את השכבות האלה של האירוניה. וכשנעמוד ביחד בהופעה בפארק הירקון, ונאזין למוזיקה הזאת באמת, בתוך האוזניים, לבד, בלי לתת לכל האסתטיקה של המאבקים המיוזעים שלנו לבלבל אותנו, אולי נצליח להבין אותה, גם אם לא נבין אותה בכלל.

4 מחשבות על “להבין הכל בלי להבין דבר (או: רדיוהד בשבע פעימות)

  1. פוסט נהדר.
    החזרת אותי לתקופת ההיכרות שלי עם רדיוהד, אי-שם בגיל 13. נראה לי שבדיוק קיד איי יצא (מה? איך עבר כל כך הרבה זמן מאז?) וגם האינטרנט פתאום נהיה משהו, ומצאתי את עצמי מסתובבת בפורומים של נענע או משהו כזה ומנסה להבין באיזה צד אני אמורה להיות. אוף, אם הייתי קוראת את הפוסט שלך אז, יכולתי לחסוך כמה שעות של נבירה לטובת כמה שעות של האזנה חפה מיומרות.
    מילא, העיקר שבסוף אני בצד של רדיוהד, לא משנה מאיזו תקופה ובליווי איזו כמות של אירוניה.

  2. לגבי עמוק באדמה –
    את הסדרה הזאת ראיתי לראשונה בגיל 16. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני אצפה בסדרת המופת הזו לבדי בשנית רק משום שזה יהיה פאקינג מוזר. חיכיתי לאותו הבנאדם שנים וזו לא הגיעה, ומתוך ייאוש החלטתי לראות את כל 5 העונות לפני שנה וקצת. ורק אז היא הופיעה. סיימנו לראות את כל הסדרה לפני חודש ואין מילים לתאר את החוויה העוצמתית שעברנו יחד (עם הפישרים). קניתי אותה לנצח, אני בטוח.

  3. באמת פוסט נהדר.
    עזרת לי להבין איך זה שאני כמעט ולא מכיר את המילים של אחת הלהקות האהובות עליי.

  4. מעולה. אהבתי מאוד.
    פתיחת הטקסט מתארת תחושה דומה שחויתי שנה שעברה בהופעה של רדיוהד בליסבון – המון אירופאים שמחים מדי, הופעה כבויה מדי ותחושה שאין מצב שאראה אותם שוב, וזה איכשהו השאיר איזו תחושת מרירות

    גם הייתי סופר סקפטי כשראיתי את ההכרזה על בואם ארצה. חששתי מאוד מהקהל הישראלי, מהחום הישראלי, מהאובר-פוליטיות של המופע ומאיזו מירי רגב שתגיח מאיפשהו. לא רק שהתבדיתי, זו ההופעה הטובה ביותר שראיתי של רדיוהד (פעמיים בעצמי, ועוד עשרות ביוטיוב). אני פאקינג על ענן כבר שלושה ימים רצוף וזה כ״כ כיף לחוש את ההתרוממות רוח הזו, בדיוק ברגעים שאתה לא מצפה לה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

twenty − seventeen =