אי ירוק בים

לונדון

לאִיים יש איכות משונה.
את השבועיים האחרונים העברתי על אי יווני בשם סיפנוס. זה מקום נורא יפה, בצורה באמת יוצאת דופן. ובכל זאת, כשהסתובבתי שם התגבשה אצלי הבנה קצת מטרידה; מה שנמצא באי, הוא כל מה שיש בו. זה נשמע דבר מוזר להגיד מרוב שהוא טריוויאלי, ובכל זאת כשמביטים סביב באי לוקח זמן לתפוס ששום דבר לא התגלגל לשם במקרה: לכל חיה, לכל צמח, לכל אבן יש היסטוריה ארוכה באי, או שמישהו הביא אותו לשם במכוון. המצור התמידי שהאי נמצא בו, כופה על יושביו כל מיני הבנות והסכמות. למשל, שאם אני הולך למכולת ואין שם וופלות, ובמכולת הבאה גם אין, וגם בזו שאחריה – כנראה שאין וופלות על האי. ואם אין וופלות על האי, זה אומר שכדי להשיג וופלות צריך לחצות ים. מצור. אסתטי ופסטורלי, ובכל זאת מצור.

במטוס חזרה מיוון, כשנכנסנו לתחום האווירי של בריטניה, פתאום היכתה בי הבנה נוספת; רק חזרנו משבועיים על אי קטנטן, והנה שוב אני נוחת על אי.

לא מזמן צפיתי בפרק של Planet Earth שעסק כולו באיים. כל אי שם היה משהו אחר לגמרי: אי טרופי עם כמה עצלנים מתוקים ומנומנמים, אי מסולע עם חבורת נחשים פסיכוטית שרודפת אחרי איגואנת ים חמקמקה במיוחד ואי קפוא עם קהילת פינגווינים נאה ומשפחתית. ובכל זאת, למרות השוני, היה משהו משותף לכל האיים האלה: הם הכילו בתוכם את החוויות הכי קיצוניות, הכי מוזרות, הכי מעניינות. כי מה שיש באי הוא כל מה שיש בו. ומה שקורה על האי, נשאר על האי.

בקיץ הקודם ביקרנו באי אחר לחלוטין, בנסיבות אחרות לחלוטין. האי Aerø. מקום כל כך רחוק ומשונה, שאין אותיות בשפה העברית כדי לבטא את השם שלו. באנו לאי הזה עם מטרה מאד מסוימת, במסגרת זמן קצובה וספציפית בתוך לו"ז מופרך של נסיעות, מעברי דירה וביורוקרטיות מתישות. ולמרות זאת, פרק הזמן הקצרצר שבילינו באי הזה, בתוך ים של ציפיות ולחצים מחברים ומשפחה, היה גוש סלעי וקטן של שקט ושל הבנה, שהצליח להחזיק מעמד ולא לשקוע מתחת למים. לא היתה לנו היסטוריה באי הזה, הגענו אליו במיוחד. ומה שקרה באי הזה היה רק שלנו, ונשאר רק שלנו.

גם אבא שלי נולד על אי. אף פעם לא ביקרתי בג'רבה, אבל מדי פעם אני מוצא את עצמי בוהה בתמונות של האי בערגה, ומפנטז שאני נוסע לשם לחופשה, או רחמנא ליצלן, עובר לגור ליד אחד החופים, בבית לבן עם דלת כחולה. בסיפנוס חשבתי על זה כמה פעמים – אולי כל החיים אני בעצם רק מנסה לחזור לג'רבה?

אבל חזרתי לאי שלי. האי שלגמרי במקרה נולדתי בו, האי שרוב תושביו משוכנעים שהם עדיין חלק מהממלכה החזקה והחשובה ביותר בעולם. אלא שהאי שלי הוא לא רק בריטניה. הוא גם לונדון. כי עיר גדולה היא תמיד אי. כשגרתי בתל-אביב, הייתי תחת תודעת מצור. מה שמחוץ לתל-אביב יכול היה להיות באותה מידה בארץ אחרת. לא, אפילו זה לא מדויק. אני חושב שבזמן שגרתי בתל-אביב ביקרתי בלונדון ובברלין יותר פעמים משביקרתי בירושלים, פתח-תקווה, ראשון לציון ורעננה גם יחד.  וגם כאן זה אותו דבר, כי לונדון היא אי, וכדי לצאת ממנו לשאר אנגליה צריך לחצות ים מנטלי. ההיצע האדיר של העיר והמשלוחים של אמזון עוזרים לטשטש את תחושת המצור, ובכל זאת, מסביב – ים.

ובתוך לונדון יש לנו אי משלנו. הבית הזה, שאין לו קשר לאף בית אחר בשכונה, בית שאמנם נטוע באדמה, אבל אין לו שורשים, אין לו כמעט קהילה, הוא אי בתוך אי. וכשאני צועד ברחובות העיר, אני מרגיש כמו אי קטן בעצמי, בתוך ים של אוטובוסים אדומים, מגדלים, שעוני קוקיה מוזרים.

לאי קטן יש כוח משלו. וככל שהאוקיינוס סביבו גדול יותר, ככה הוא מצליח לבלוט ולהדהד יותר. לפעמים זה ככה גם בטקסט. בהבית לקח של מיטל זהר, השיר הלפני אחרון הוא שתי מילים שעומדות לבדן על דף ריק:

אֲנִי מִצְטַעֶרֶת

שתי המילים האמיצות האלה מצליחות להדהד בכוח של אלף בקשות וקינות, של אלף ספרי תפילה. כשהן עומדות בתוך האימה הגדולה של הדף הלבן, הן מאבדות את היומיומיות שלהן, את השחיקה שהן עוברות כשאנחנו אומרים אותן עשר פעמים ביום בלי לשים לב. השיר הזה הוא אי.

והאי שלנו, למרות שאין לו שורשים כאן, ולמרות הים הענק ולמרות המצור, ואולי דווקא בגללם, האור שלו מצליח להדהד באומץ יותר מכל בית אחר שגרתי בו.

אי ירוק בים.

3 מחשבות על “אי ירוק בים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *