עֲנֵינָא

מוזיקה

א.
ביום כיפור הראשון שלי בתור לא-דתי, הייתי אצל אור. בערב הוא אמר שהוא מתכוון לרכוב למחרת בבוקר מצור יגאל עד להוד השרון. באופניים. הסתכלתי עליו בחוסר הבנה, 'למה?! למה שלא תנהג לשם פשוט?'. 'כי יום כיפור', הוא ענה. חשבתי שהוא צוחק, אז צחקתי. 'אז מה אם יום כיפור? בשבת אתה לא נוהג?', אמרתי בחיוך. הוא הסתכל עלי לכמה שניות במבט חשדני, מנסה להבין אם אני מסתבלט עליו. בסוף הוא הבין ואמר 'אתה יודע שביום כיפור אף אחד לא נוהג, נכון?'.

ב.
יום כיפור היה, מאז שאני זוכר את עצמי, היום השנוא עלי בשנה. הייתי סופר את הימים בחרדה, כוסס את הציפורניים גם מלחץ וגם כדי שלא אוכל אותן בצום, חלילה. היום הזה, המסויט, הוא יום שלם בבית הכנסת יחד עם מיליון אנשים שלא צחצחו שיניים הבוקר. וכאילו שזה לא מספיק – אסור לאכול, אסור לשתות וצריך לנעול זוועות ושיקוצים כמו סנדלי שורש או, רחמנא ליצלן, קרוקס.

ג.
פעם אחת, סביב גיל 12, חזרתי הביתה קצת מוקדם מבית הכנסת, לפני המשפחה שלי. פתחתי את המקפיא ותקעתי כף של גלידה פצפוצים. ניגבתי מהר את הפה ושטפתי את הפנים, כאילו כלום לא קרה. אבל כששאר המשפחה חזרה הביתה הייתי מבועת, הייתי בטוח שרואים לי בעיניים כל פצפוץ ופצפוץ.

ד.
ימי הכיפור הראשונים שלי בתל-אביב היו משחררים. שמתי לב שבמקום לספור את הימים בחרדה, התחלתי לצפות ליום הזה. לשקט שהוא מציע, לאפשרות לבחור לקיים אותו איך שאני רוצה – עם טלפון או בלי טלפון, לבד או עם אנשים, בבית או ברחובות נטולי המכוניות.

ה.
ללב האנושי יש נתיבים משונים. פתאום, בשנים האחרונות, התחיל איזה דגדוג חדש. איזה חשק לסוג של כיפור. לחולצה לבנה, ל'כל נדרי', ל'אל נורא עלילה', לאפשרות של ניקיון, של לעשות ריסט פעם בשנה. ובכל זאת, כשאני מדמיין את עצמי מגיע הפעם מהצד השני, של 'העבריינים', אני כבר לא כל-כך בטוח.

ו.
לפני שלוש שנים הלכתי לבית הכנסת הגדול באלנבי כדי לשמוע נעילה. לא הייתי מסוגל להיכנס. עמדתי שם בחוץ עם כל עֲנִיֵּי דְמָתָא ורציתי משהו. אבל הפחד הזה, אותו פחד שכף של גלידה מצליח לעורר, לא עזב אותי. רציתי להתקרב, להיות חלק, שימחלו לי על משהו שאני אפילו לא יודע מהו. רציתי רחמים, אבל לא הייתי מוכן לבקש.

ז.
ופתאום מגיע הרחמנא הזה, עם הקול הזה שמזכיר את אתי אנקרי והביט הזה שמזכיר את ג'יימס בלייק והקלרינט הנמוך בסוף היום שמפרק אותי לחתיכות. 11 שניות לתוך השיר, תמר קפלנסקי לוקחת נשימה עמוקה וארוכה, ואומרת 'אוי ויי עֲנֵינָא'. הנשימה הזאת היא כל הסיפור. כל הרצון והבקשה והמחילה והפחד הנורא נכנסים בתוכה, מאפשרים לי להתקרב גם בלי לגעת. הרחמנא הזה מגיע בימים שכבר מזמן אני לא מחפש בהם תשובה, אבל מזכיר לי שאלוהים מרחם גם על מי שלא מאמין בו. עֲנֵינָא.

מחשבה אחת על “עֲנֵינָא

  1. חיכיתי לפוסט הזה שלך. נשבעת.
    מי שלא היה שם לא יבין.
    תענוג לקרוא כמו תמיד, וגם אותי השיר הזה של תמר מלווה אותי כבר כמה ימים, מטלטל ומרפא כאחד.
    גמר חתימה טובה!

להגיב על תמר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three + 18 =