שעתיים הפרש (ר"ל: על המעבר לארץ זרה)

לונדון

1.
כשהייתי קטן הייתי נתקף געגועים הביתה לעתים קרובות. המחשבה לעזוב את הבית לזמן ממושך היתה מכאיבה לי. לילה אחד או שניים זה בסדר, אבל יותר מזה היה קשה לי. באנגלית קוראים לזה Homesick. אני חושב שהביטוי הזה הוא מדויק, כי במסגרת הצפות הגעגועים האלה הייתי נתקף בחולי של ממש. פעם אחת במחנה של בני-עקיבא התייבשתי ואז התברר שיש לי אבעבועות רוח (!), חזרתי הביתה. פעם אחרת באיזה טיול חטפתי כאב בטן נוראי והתחלתי להקיא, עד ששוב התייבשתי ושוב, כן, חזרתי הביתה. ככל שעבר הזמן מיעטתי לצאת לטיולים ארוכים, כל פעם בגלל תירוץ אחר. הגעגועים הביתה היו קשים מדי.

לפני שנה עברתי לגור בלונדון. זה הזמן הארוך ביותר שאני לא גר במקום הזה שעליו אמרו לי מגיל קטן שהוא הבית. שנה שאני מחכה לרגע חסר הנשימה של הגעגוע שתוקף את הגרון ואת החזה ומשתק את כל הגוף, והתרופה היחידה שיכולה לעזור לטפל בו היא לחזור הביתה. ובינתיים, הרגע הזה לא מגיע. כי אין הביתה להתגעגע אליו, ואם יש – הוא כבר לא איפה שהוא תמיד היה.

2.
חברה שלי החכמה מיטל כתבה לא מזמן שהעניין עם הגירה הוא שמדובר באירוע גדול מדי לנפש האנושית. שאי אפשר באמת להכיל את זה. שהגוף יכול לנוע כמה שהוא רוצה, אבל הנפש לא באמת תופסת את המעבר ולכן היא צריכה להיצמד לפרטים הקטנים.

כששואלים אותי 'אז איך לונדון?' אני לא בטוח שאני באמת כשיר לענות. כי מה לי וללונדון? אם תרצו, אני יכול לספר לכם על הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שעליתי על אוטובוס לכיוון הלא נכון, בגלל הצדדים ההפוכים של הכביש, ורק כשהגעתי לצד השני של העיר הבנתי; אני יכול לספר על כל הבנקים שסירבו לפתוח לי חשבון בגלל שאני עדיין עובד רק בישראל; אני יכול לספר על התחושה המוזרה של לקנות פלפלים בסופר וכל אחד מהם עטוף בנפרד עם ברקוד משלו; אני יכול לספר על הפעם ההיא בחודש הראשון שלא נתנו לי זכות קדימה במעבר חציה – כי ככה זה בלונדון – ועמדתי שלוש דקות שלמות נספג בגשם, ואז כשחציתי בנחישות-בלתי-זהירה, הנהג שנאלץ לבלום בפתאומיות הוציא את הראש מהחלון וצעק לי 'you fucking Arab'; אני יכול גם לספר על כל המילים שצעקתי לו בחזרה, ושלל הצורות שציירתי לו עם הידיים; ואני יכול לספר על החודשיים הראשונים של החורף הקודם שרק בדיעבד הבנתי שהייתי בדיכאון לכל אורכם, שרק להצליח לצאת מהפיג'מה יומיים ברצף היה עבורי הישג עצום.

3.
אני יכול גם לספר על הפעם הראשונה שהצלחתי להסביר לעצמי בכנות למה בעצם עברתי – וכמה זה שימח אותי, או על העונג העצום שיש בימי השמש הנדירים פה שמפוצצים זיקוקים בלב, או על הפעם ההיא שפגשתי זוג חברות שבחיים לא הייתי מבלה איתן בישראל והיה לי הכי כיף איתן דווקא בזכות הקרבה שנכפית עליך עם דוברי עברית בעיר זרה, או על הערב החורפי הזה השבוע שהתלבשתי בו יפה ונסעתי באוטובוס להרצאה של רבּקה סולניט ואחריה אכלנו אוכל הודי ואמרתי לעצמי בלב – אני חי בעיר הכי טובה בעולם.

4.
אבל יש עוד עניין עם לעבור לגור בארץ זרה. העניין הוא שזה לא באמת לעבור ממקום אחד למקום שני, לפחות לא בהתחלה. זה להיות בין לבין, להיות בינתיים. בעבר הלא רחוק קראתי לנוכחות הביניים הזאת 'נייר הצלופן שעוטף אותנו כשאנחנו עוברים לגור במקום אחר', או 'אי קטן, בתוך ים של אוטובוסים אדומים, מגדלים, שעוני קוקיה מוזרים'. אבל שתי המטאפורות האלה, שאני עדיין מרוצה מהן, לא באמת מצליחות לתפוס את זה. כי לעבור לארץ חדשה זה לייצר מרחב אחר, מקום חדש, שהוא לא פה ולא שם, אבל גם כל הזמן פה וכל הזמן שם. זהו מרחב הבינתיים.

מרחב הבינתיים הוא להמיר עדיין את המחיר של כל דבר שאני קונה לשקלים. הוא כל יום ראשון שפּה הוא יום של בירה ומנוחה, ובישראל הוא יום של שיחות ומיילים. הוא הרגע הזה בכל בוקר שאני קם ורואה שכתוב בשעון שמונה, ובו בזמן שאני מביט במחוגים שמונחים בנקודות המדויקות האלה, אני משווה לנגד עיני כיצד הם זזים שעתיים קדימה ומראים לי שבישראל השעה עשר. שעתיים הפרש, זה הכל. 

5.
בפעם הראשונה שהלכנו לקנות ציוד וחומרי נקיון לבית החדש, נתקלתי בפסגת ההמצאה האירופאית – המוׁפּ. המוׁפּ הוא ערימה של סיבים סחבתיים שמחוברת למקל של מטאטא, ואיתו אמורים לנקות את הבית. כמובן שהתרגשתי כשקנינו אותו, כי זה נראה לי כמו משהו שרואים בסרטים ישנים, כמו מטאטא של מכשפה, כמו שעון אורלוגין. אבל הבעיה עם דברים שרואים בסרטים ישנים היא שלעתים קרובות הם לא עובדים. וכך מצאתי את עצמי מנסה לנקות את רצפת העץ שלנו בת מאה השנה עם סחבה מגעילה שגם אחרי שמשרים אותה באקונומיקה כל הלילה היא עדיין נשארת מטונפת. 
יש הרבה דברים טובים בלונדון. יש מבחר עצום של אוכל, אינסוף גלריות, מוזיאונים ובתי תרבות אחרים, שוויון זכויות ללהט"בים, המחירים בסופּר (וברוב המקומות) יותר זולים מבישראל, התחבורה פנומנלית, הדואר מעורר הערצה, הרחובות נקיים בדרך-כלל ובאופן כללי יש תחושה שהדברים עובדים. אבל כשלא מצליחים למצוא בשום מקום מגב, וקולטים שהדרך היחידה לנקות את הבית היא עם החפץ המטונף הזה, פתאום מתעוררים געגועים לרצפת גרניט פורצלן. יוקר המחייה, ביבי, אלימות, חדשות מדכאות, אני מוכן לקבל הכל, רק בחיאת תנו לי לעשות ספונג'ה.

6.
אני עדיין מתקשה לענות על השאלה 'אז איך בלונדון?'. זה כמו לשאול 'אז איך בחיים?', מהשאלות האלה שאי אפשר פשוט לענות עליהן ב'וואלה אני לא יודע לגבי החיים האלה, לפעמים אני לא בטוח שהיתרונות עולים על החסרונות'. אז כמו שמיטל אמרה, אני נצמד לפרטים הקטנים. מדי פעם אני מוצא את עצמי עונה בנאום רהוט ומנומק על הפער בין המחיר של חבילת עגבניות לפילה סלמון (אני ממש מצטער בפני כל מי שנאלץ לשמוע את זה), או על חוויות הנסיעה בתחבורה הציבורית, או על כל הספרים שקניתי השבוע. כי אנחנו צריכים להיצמד למה שיש, ומה שיש כרגע זה חבילת עגבניות וכרטיס לאוטובוס וכמה ספרים ליד המיטה.

7.
ואם מישהו מגדיל עשות ושואל אותי כמה זמן אנחנו מתכננים להישאר, אני לוקח נשימה עמוקה ואומר לו שאין לי מושג, ואולי עוד שנה, ואולי עוד שנתיים, ואולי הרבה יותר. אבל כרגע אני פה במרחב הבינתיים, ובינתיים הצלחתי לעבור שנה – שנה שלמה – ובינתיים כשאני מצליח לשרטט לי בעיר עוד ועוד מרחבים קטנים שאני לא מפחד מהם, ובינתיים כשהגעגוע הוא עוד רעיון מופשט וגדול מדי מכדי שאוכל להבין אותו, בינתיים, רק בינתיים, אני אשאר פה.

7 מחשבות על “שעתיים הפרש (ר"ל: על המעבר לארץ זרה)

  1. אלעד – כל כך חכם ורגיש ורהוט ונותן תחושה כאילו "בעצמי אני זו שחווה את המעבר לארץ זרה" – תודה!!!

  2. איזה טקסט נפלא.
    חודשיים לתוך הרילוקיישן, היטבת לתאר בצורה כל כך מדויקת את הרגשתי. בפעם הבאה שאשאל 'נו, אז איך שם?' פשוט אשלח להם את הלינק…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 × 4 =