אלעד בר-נוי // איור: רות גוילי
פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-3.11.2017
ברומן החדש של נתן אנגלנדר, Dinner In The Center Of The Earth, נזכר גיבור הספר במורה כסויית הראש שלו מבית הספר היהודי בלונג-איילנד, קופצת משולחן לשולחן בכיתה ומנופפת בידיה כציפור במעופה לירושלים. "אנחנו מאחרים, אנחנו צריכים להגיע לישראל, המשיח בקרוב יגיע", היא קוראת. למרות שהוא מביט אחורה על הסיטואציה באירוניה, הגיבור מבין שהשייכות לישראל, סימבולית ככל שתהיה, נצרבה בזהות היהודית שלו כבר כשהיה ילד. כבר אז שוכנע שלא משנה כמה עמוק יהיה החיבור שלו למקום שבו יגדל, הוא תמיד יהיה שייך באופן חלקי גם למקום אחר. הוא מבין שהשיח המשיחי, הגאולי, על חשיבותה הטוטאלית של ארץ ישראל, חלחל אליו והיה אחד הגורמים להחלטתו לעזוב את חייו השקטים והנוחים בארה"ב ו"לקחת חלק במשהו, להיות מישהו". כלומר, להתגייס למוסד. המורה המעופפת, אגב, עברה לגור בהתנחלות בשומרון.
מעמדה הבינלאומי של ישראל אמנם נמצא בשפל, אבל נראה שבכל הנוגע לסופרים ויוצרים יהודים-אמריקאים – ישראל היא היום אקססורי מבוקש. אחרי שחקרו את המשמעות של זהות יהודית בארה"ב ובמזרח אירופה, הם פונים לטפל בזהות היהודית שלהם דרך ייצוגים של ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני. נתן אנגלנדר, ג'ונתן ספרן-פויר, ניקול קראוס, ג'ושוע כהן: כולם פרסמו השנה רומנים שבמרכזם – לא בשולי הדברים, אלא ממש בחזית העלילה – הנקודה הישראלית. לפחות כפי שהיא משתקפת מברוקלין רבתי. אל אלו אפשר להוסיף את הזוג מייקל שייבון ואיילת ולדמן, שערכו השנה, בשיתוף עם 'שוברים שתיקה', אסופת מאמרים לציון 50 שנה לכיבוש, בעקבות ביקור בחברון שכנראה גרם להם לרצות "לקחת חלק במשהו, להיות מישהו".
לחבורת הכותבים הצטרפה לאחרונה גם הבמאית היהודיה ג'יל סולוויי, שבחרה למקם את העונה הנוכחית של הסדרה טרנספרנט בארץ המובטחת. אחרי שבחנו ומתחו את גבולות הזהות לכל כיוון אפשרי, הגיעה שעתם של בני משפחת פפרמן לארוז את הנוירוזות ולבקר בישראל – במה שהופך למסע גילוי אישי, משפחתי ופוליטי. השחקנים אמנם לא הגיעו מעולם ארצה לצילומים, אבל נופי ישראל והרשות הפלסטינית שוחזרו עבור הסדרה באולפנים בלוס אנג'לס – כולל דגם ענק של הכותל המערבי.
אז מה עומד מאחורי ההתעוררות הזאת? מה מצית ביהודים האמריקאים עניין עכשווי בארץ הקודש ובמתרחש בה? יכול להיות שחלק מההסבר טמון בדברים שאמרה כאן ניקול קראוס בראיון, לפני כמה שנים: "כסופרת אין הרבה דברים יותר טובים מאשר להיוולד יהודי, כי זה אומר שאתה נולד לכל כך הרבה סיבוכים. וזה אפילו יותר טוב להיות ישראלי, כי אתה נולד לתוך עוד יותר בעיות ופחדים. חצי מהעבודה נעשתה בשבילך".
התשוקה הזאת אל הסיבוך, אל הבעיות, הלבטים והפחדים שבחיים בישראל, חוזרת ומופיעה אצל דמויות האמריקאים היהודים, בעיקר הצעירים. כשאלי פפרמן מטרנספרנט מסבירה לאמהּ מדוע היא רוצה לעזוב את חייה הנוחים בלוס אנג'לס ולהצטרף אליה למסע השורשים בישראל היא אומרת לה: "אני רוצה לעמוד על האדמה הזאת ולהרגיש את ההיסטוריה הזאת והסבל ושפיכות הדמים וכל הדברים האמיתיים האלה, להתרחק מהבולשיט של הריקנות הזאת כאן".
גם ב-Moving Kings, ספרו של ג'ושוע כהן שעוסק בצמד חיילים משוחררים שמגיעים לניו-יורק לעבוד כמובילים, מבטאים הצעירים האמריקאים ערגה לאקשן היומיומי שבחיים בישראל: "זה הכל עניין של להשתעמם ממה שאתה רגיל אליו. שם הפלסטינים משגרים רקטות והופכים למחבלים מתאבדים – פה אנחנו מתים רק ממנת יתר". הדמויות שואפות למשמעות, ל"דברים אמיתיים", למטרה נעלה יותר ממה שהם תופסים כחיים חסרי תכלית בארה"ב. גם אם מדובר במוות בטרם עת, לפחות שיהיה מות קדושים. כמו שמנסח ג'ונתן ספרן-פויר בספרו הנני, כשהוא מתאר את הפער בין הדודן הישראלי לדודן האמריקאי אכול רגשי הנחיתות: "תמיר נלחם למען המולדת בזמן שג'ייקוב העביר לילות שלמים בהתחבטות אם הכרזה הטיפשית של 'הניו-יורקר' תיראה טוב יותר על הקיר הזה או הזה. תמיר ניסה לא להיהרג בזמן שג'ייקוב ניסה לא למות משעמום".
גם ישראל של ניקול קראוס טעונה במשמעויות ובכוח רוחני. קראוס כבר כתבה על ישראל ברומנים קודמים ('תולדות האהבה', 'בית גדול'), אבל ספרה החדש, יער אפל, סובב כולו סביב הקיום הישראלי. גיבורת הרומן היא סופרת אמריקאית בשם ניקול שנתקלת במשבר כתיבה, וכדי להתמודד איתו היא שבה למקום בו ביקרה מאז ילדותה אינספור פעמים עם משפחתה – מלון הילטון בתל-אביב. בדומה ל'מבצע שיילוק' של פיליפ רות, גם כאן עומדת במרכז הספר בת דמותה של הסופרת, שמתגלגלת בטעות לתוך תעלומה בלשית בישראל. "הרבה דברים שהיו אפשריים בארצות-הברית היו בלתי אפשריים בישראל, אבל בישראל היה גם בלתי אפשרי לא להרגיש שום דבר, לא לעורר שום דבר, ללכת ברחוב ולא להתקיים", כותבת קראוס על המקום שבעיניה אינו מאפשר לתושביו ליפול בין הסדקים ולהיעלם. תל-אביב, כפי שהיא רואה אותה מחלון חדרה בהילטון, היא מקום חי, סוער ואותנטי בהשוואה לארה"ב. וכבר בדרכה מנמל התעופה בן גוריון – לא לפני שנהג המונית מלהג, כמובן, על טילים ועל "כיפת ברזל" – רואה ניקול "את המערכת הכל-ישראלית המוכרת: התבנית הקשה והנחושה של מה שחי וצומח מתוך התנגדות".
אבל לא רק האורחים מאמריקה רואים בישראל מקום אמיתי ומשמעותי יותר; גם הדמויות הישראליות משתפות פעולה, בחלק מהיצירות, עם התפיסות המדומיינות שלהם. כשג'וש פפרמן מ'טרנספרנט' שואל מאבטח ישראלי על השירות שלו כחייל במלחמת לבנון, עונה לו המאצ'ו המחוספס במבטא כבד: "כשאתם הולכים לקולג', אנחנו הולכים למלחמה. אצלנו זה קודם צבא, ואחרי זה אוניברסיטה. אבל הצבא חשוב יותר. שם אתה מבין שלא הכל סובב סביבך".
ובכל זאת נראה שהכל סובב סביבם. במסגרת שיח הזהויות העכשווי, העיסוק בישראל ובסכסוך במסגרת הזהות היהודית משתקף בחלק מהיצירות כבחירה מתפנקת. הישראליות המסוכסכת, השקועה בהיסטוריה מדממת, היא תוספת סקסית, מקדם עניין ומורכבות, לזהות היהודית-אמריקאית שברוב המקרים היא לבנה, בורגנית ופריבילגית; הזדמנות לגרוף הון תרבותי וסמלי. למרות שהן מבטאות רצון להיות חלק ממשהו גדול יותר, משמעותי יותר, מה שמעסיק את הדמויות שמבקרות בישראל הוא קודם כל הן עצמן.
אלי מטרנספרנט, למשל, כורכת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני יחד עם הסכסוך הפנימי שלה עם גופה ועם המיניות שלה. קשה שלא לחוש באי-נוחות כשרואים איך המצב הפוליטי בישראל ובשטחים משתקף מבעד לעיניה, ובעיקר את האופן המדומיין שבו מיוצג בסדרה העולם שמעבר לחומה. ברמאללה, מתברר, יש לא רק בתי קפה שמזכירים לה את ברוקלין, אלא גם חווה מופלאה עם נוף גלילי – לא שומרוני חלילה – בה מתגוררים יחד צעירים מכל העולם בקומונה קווירית ארכי-טבעונית, אוכלים פיתות ומקלובה וזיתים וירקות שגידלו בעצמם בחממות אורגניות, ועדיין מתגעגעים לבמבה שאותה הם לא קונים בגלל החרם על ישראל. אפילו הדגם של הכותל והשחזור המלאכותי של ים המלח נראים מזויפים פחות מרמאללה כפי שהיא מצטיירת בטרנספרנט. אבל שם, לראשונה בחייה, אלי פפרמן מרגישה את הזהות היהודית מפעמת בתוכה, ובתוך כך נקשרת לגוף שלה. פתאום היא "יותר עצמה מאי פעם". בהתנחלות, לעומת זאת, היא חשה דחייה וחוסר שייכות, ממש כפי שהיא מרגישה זרה בתוך גופה. אלי אמנם מכוננת את עצמה בישראל כיישות פוליטית שמייגעת את בני משפחתה בנאומים על זכויות אדם, אבל הדיון בישראל ובסכסוך קורס אצלה לכדי פרויקט נרקיסיסטי של גילוי וביטוי עצמי.
גם הנני של ספרן-פויר עוסק בתהליך של גילוי עצמי באמצעות ישראל. רעידת אדמה שמתרחשת במזרח-התיכון מציתה מלחמת כל בכל ומאיימת על עתידה של מדינת היהודים; ראש ממשלת ישראל קורא ליהודי ארה"ב לחזור "הביתה" ולהתגייס למלחמה על קיומה של המדינה. בדומה למה שקורה ב'טרנספרנט', הקטסטרופה הישראלית-פלסטינית נכרכת עם המשברים בחייו הפרטיים של הגיבור: במקביל לחורבן של ארץ האבות, חיי הזוגיות והמשפחה של ג'ייקוב בלוך הולכים וקורסים. אך בעוד שאלי פפרמן רואה בסכסוך הישראלי הזדמנות פוליטית ואישית, ספרן-פויר מציב את שאלת החובה הלאומית-ישראלית של היהודי-אמריקאי מול חובותיו המשפחתיות. המרכיב הישראלי בזהותו של הגיבור – סופר ותסריטאי יאפי מתוסכל מוושינגטון – נותר בהנני כזה שיש לבחור בו על חשבון מרכיבים אחרים, כזה שמאיים על כל מרקם הזהות. משולש הזהויות היהודי-אמריקאי-ישראלי קורס אצל ספרן-פויר, ולא מצליח להתקיים.
פיליפ רות, כמובן, היה שם קודם. ספריו העמידו לדיון את החיפוש העצמי דרך העיסוק בציונות, הרבה לפני שזה היה מגניב. בהחצי השני שלו מ-1989 עובר הנרי צוקרמן הניו-יורקי משבר עמוק במיניות ובגבריות שלו, וכתוצאה מכך נולד מחדש בהתנחלות אגור. כמו אלי מטרנספרנט, גם הוא מקשר בין ריפוי או גילוי המיניות ובין המסע שלו בישראל. כשאחיו המבולבל נתן מנסה להבין מה עובר על הנרי, הוא מסביר לו כמה קטנים וחסרי משמעות היו חייו בארה"ב, ואיך כעת יש לו סיבה אמיתית לחיות; המשמעות של הזהות היהודית שלו נתגלתה לו לראשונה בארץ הקודש. אבל נתן מפקפק במניעים שמאחורי פרץ הציונות של אחיו: "איזו תכלית מסתתרת מעבר למה שהוא מכנה עכשיו בשם 'יהודי' – או שמא 'יהודי' הוא הדבר שמאחוריו הוא עצמו מסתתר עכשיו? הוא אומר לי שפה הוא חיוני, הוא שייך, הוא משתלב – אך האין זה סביר יותר שמה שהוא מצא לבסוף זוהי הדרך הטובה ביותר להימלט מחייו הסוגרים והממוסגרים?". נתן לא קונה את האידיאולוגיה החדשה של הנרי ומפרש את הבחירה הפתאומית כמעשה פחדני ומרוכז-בעצמו, כבריחה מהתמודדות עם חייו. הדיון בין שני האחים עומד במרכז הספר ומתעמת עם שאלת השימוש בישראל ובאידיאולוגיה הציונית לצורך נבירה עצמית בזהות האישית.
בשונה מהבירור הביקורתי והמעמיק של רות לגבי מקומם של הציונות והסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוך הזהות היהודית-אמריקאית, הקונפליקט בטרנספרנט ובספרים כמו אלו של אנגלנדר וכהן הופך לצימעס פוליטי. מונחים כמו "נכבה" ו"פתרון שתי המדינות" נזרקים לאוויר מבלי לברר מה המשמעויות שלהם בפועל. מבלי להציע אמירה מקורית או מעניינת על ישראל או על היחסים הנוכחיים בינה לבין יהדות אמריקה.
בדומה לדמויות שלהם, גם היוצרים משתכשכים במים הרדודים של פוליטיקת הזהויות, במקום לפתח את שאלת הזהות באופן מעמיק באמת. ישראל מצטיירת אצלם כמעין גירסה מזרח-תיכונית מפתה ופראית של ניו-יורק הוודי-אלנית הנוירוטית שהם מכירים מהבית; גדושה במאבקים, ויכוחים פוליטיים ומשמעויות סמליות סותרות. המשיכה שלהם לבומבסטי ולסנסציוני מגיעה לשיא בדימויים קיטשיים כמו הסתננות נשית חתרנית למתחם הגברים בכותל, או ארוחת ערב רומנטית של יהודייה ופלסטיני במנהרה שחפר החמאס מתחת לעזה, בעוד טילים מתעופפים בשמים מעליהם. דימויים שמרוב גודש סמלי מתרוקנים ממשמעות ומושטחים לצמד המילים המסוכנות ביותר בכל דיון פוליטי: איטס קומפליקייטד.
הנני, ג'ונתן ספרן פויר, זמורה־ביתן 2016, בתרגום קטיה בנוביץ'
יער אפל, ניקול קראוס, זמורה־ביתן 2017, בתרגום שאול לוין
החצי השני, פיליפ רות, זמורה-ביתן 1989, בתרגום משה זינגר
Dinner at the Center of the Earth, נתן אנגלנדר, 2017
Moving Kings, ג'ושוע כהן, 2017
טרנספרנט, Amazon Prime (וגם HOT VOD)