שיחה עם זיידי סמית

ספרים

אלעד בר-נוי, ניו-יורק

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-24.11.2017

"אני יכולה להשתמש בטלפון שלך?", זה הדבר הראשון שזיידי סמית אומרת לי כשאנחנו נפגשים. בזמן שאני מגשש בכיס אחר האייפון, מנסה להסתיר את הבלבול שלי מהסיטואציה המשונה, היא מקללת את טלפון הצדפה המיושן שלה שמסרב להוציא שיחות. "אני דווקא אוהבת אותו, לא יודעת מה קורה לו היום. בדרך כלל זה מכשיר מדהים. אתה נהנה מהמכשיר שלך?".

פחות או יותר. הוא מאוד שימושי, בעיקר לדברים כמו תחבורה ציבורית-
"זה מה שכולם אומרים וזה גורם לי לצחוק כל-כך חזק!", היא צוחקת בקול. "'אני מרגיש חרדה ואובדנות, אבל העיקר שאני יודע לאן אני הולך'. אחי, פשוט תפתח מפה מזוינת! זה מה שאני עושה כל יום. ההסבר הזה גומר אותי. הרסנו את היכולות החברתיות שלנו והרצון לחיות, אבל היי – אנחנו יודעים מה הדרך הכי מהירה להגיע לבר. אבל אני חושבת שהרבה חוזרים עכשיו למכשירים כמו שלי, נראה לי שאנשים מתחילים להבין שהם לא רוצים לחיות בתוך הטלפון שלהם כל היום. אפילו לריהאנה יש טלפון צדפה! והיא יודעת מה היא עושה".

לא רק סמארטפון אין לה, אלא גם חשבון טוויטר או פייסבוק, אבל סמית היא לא מסוג הסופרים שיפצחו בהטפות טרחניות על הזוועות שבשימוש ברשתות החברתיות ובנזק שהן גורמות לספרות ולעתיד ילדינו. במקום זה, היא משתמשת בכוכבת פופ כמו ריהאנה בתור דוגמה טובה לחיים נכונים ובריאים. אלה המרחבים שבהם סמית פועלת, מצד אחד סופרת איכותית ומוערכת, כותבת פוליטית מחוננת, ומצד שני בקיאה לחלוטין כמעט בכל זירה של תרבות פופולרית. הילדה הכי חכמה בכיתה, אבל גם זאת שהיית רוצה ללכת איתה למסיבה.

במטפחת ראש אדומה ומשקפי קריאה תואמים, היא מדברת מהר, צוחקת הרבה ומשתמשת בהבעות פנים דרמטיות גם כשמדברים על הדברים המטופשים ביותר כמו איזו מנה נזמין או מאיפה קניתי את התיק שלי. השיחה איתה נעה במהירות מסחררת בין נושאים שונים ומגוונים, החל מכוכבות הריאליטי הלוהטות ביותר וצבע הנעליים שלהן, דרך סחר העבדים ומאבקים פוליטיים רדיקליים ועד ציפור נפשה, מוזיקת היפ-הופ. "אני מוקפת בטהרנים של היפ-הופ שמתייחסים אליו ברצינות תהומית. בדיוק השבוע היה לי ויכוח עם אח שלי, שתופס את עצמו כאיזה חוקר שייקספיריאני של הראפ, ומבטל בבוז את המוזיקה שאני מאזינה לה. לי בעיקר חשוב שיהיה אפשר לרקוד לזה. אני לא לוקחת את המילים ברצינות, לא אכפת לי על מה הם שרים".

מפתיע. את לא מקשיבה למילים של אמן כמו קנדריק לאמאר למשל?
"טוב כולנו אוהבים את קנדריק לאמאר כי הוא המלך. אבל מה שהכי מעניין אותי זה ראפרים צעירים וטראשיים יותר. אני אוהבת גם ראפ חכם וספרותי, אבל עבורי הדבר הכי חשוב זה הקצב, מוזיקה שיכולה לנענע לך את הישבן, להוציא אותך מהבית כדי לרקוד במסיבה. כמובן שאני לא יוצאת מהבית ולא הולכת למועדונים, כי אני כבר בגיל העמידה, אז אני שומעת את המוזיקה הזאת כשאני עושה כושר. אבל האנרגיה הזאת היא חשובה, נענוע הישבן הזה הוא חשוב. יש למוזיקה הזאת כוח שאי אפשר לעמוד בו. וכמובן שיש לה גם כוח חברתי עצום".

יש לא מעט מבקרים שאומרים שמוזיקת היפ-הופ עשתה לצעירים שחורים יותר נזק מאשר מה שהגזענות עשתה.
"זה קשקוש מזוין. מוזיקת היפ-הופ עשתה למען המאבק השחור יותר מכל דבר אחר, יותר מכל המנהיגים של התנועות לזכויות האזרח. היפ-הופ הוא כוח חשוב. היפ הופ הוא פוליטיקה. הוא הופך אותי ומיליונים אחרים ליצורים פוליטיים, זה חשוב ממש כמו עבודה עיתונאית. תראה למשל את החזית שאמינם פתח לאחרונה נגד טראמפ, יש לקליפ הזה יותר השפעה מחמש כתבות עומק בניו-יורקר".

 

בגיל 42, סמית היא אחד השמות הבולטים בספרות העכשווית. היא קנתה את תהילתה עם רומן הביכורים שלה, שיניים לבנות – אורח קבוע ברשימות מסוג 'מאה הספרים הטובים ביותר במאה השנים האחרונות' – שפורסם כשהייתה בת 24 בלבד. מאז פירסמה רומנים נוספים (בהם 'סוחר החתימות', 'על היופי' ו'NW') שזיכו אותה בתשואות המבקרים, בפרסים יוקרתיים וגם בהצלחה מסחרית.

סווינג טיים, שפורסם לאחרונה בתרגום לעברית (הוצאת מודן) יוצא מהשיכונים של צפון־מערב לונדון – שבהם נולדה סמית ועליהם היא כותבת בדרך כלל – ומגיע לניו־יורק וגם למערב אפריקה. העלילה מורכבת משני סיפורים מקבילים; האחד הוא סיפור ההתבגרות של שתי חברות בלונדון של שנות ה־ 80 , נערות ממוצא מעורב – בדומה לסמית, בת לאם ממוצא ג'מייקני ואב לבן – שנפגשות לראשונה בשיעור מחול. השני מתאר את הפיכתה של אחת מהן לעוזרת אישית של כוכבת פופ בינלאומית, שמנהלת בעזרתה פרויקט פילנתרופי באפריקה. לצד העיסוק הקבוע בשאלות של גזע, זהות ומעמד, סמית נוגעת הפעם גם בחיי הזוהר, באחורי הקלעים של תעשיית הבידור, ויותר מכל, במוזיקה וריקוד.

"אחד הדברים הכי נפוצים שאומרים על אנשים שחורים זה שיש לנו קצב", אומרת סמית. "זו אמנם אמירה פוגענית כרעיון קולקטיבי, אבל כמובן שאם תשאל אנשים שחורים אחד על אחד אם יש להם קצב, סביר להניח שהם יגידו לך 'ובכן, ברור'", היא צוחקת.

"קבוצה מוגדרת גם על ידי האמירות הגזעניות שאומרים עליה, כי הרי הגזע הוא בסופו של דבר תולדה של הגזענות, ולא להיפך. ומה שתמיד מעניין אותי זה הצד השני של ההגדרה הגזענית – המקום שבו היא הופכת להיות הגדרה עצמית. זה כמו שאנטישמים מדברים בבוז על 'המוח היהודי', וזו באמת אמירה אנטישמית, אבל אני מאמינה שבינם לבין עצמם יהיו יהודים שיודו שהמוח היהודי הוא באמת יוצא דופן. אני מתעניינת במקום הכואב הזה שבו מה שמגדיר אותך באופן קולקטיבי – הסטריאוטיפ הגזעני – הוא בסופו של דבר גם מה שעוזר לך להגדיר את עצמך.

"ריקוד, עבורי, הוא אחד הדברים האלה. במסעות שלי בפזורה האפריקאית, אם אני מנסה לחשוב מה החיבור הכי בסיסי שיש לי עם האנשים האלה בתור אשה שחורה מאנגליה – זה הריקוד. הם רוקדים כמו שאני רוקדת, כמו שאמא שלי רוקדת. ואני רואה את זה לא כמשהו משפיל או סטראוטיפי שהולבש עלינו ממקור חיצוני, אלא כעל כדבר עמוק ופנימי  להתגאות בו, כדבר שיש לו כוח כמעט מיסטי".

את מדברת על החיבור עם אנשים מאפריקה, אבל ברור שיש פער בסיסי מאד בינך לבינם.
"זה נורא מרגש אותי להגיד 'בני עמי'. זו תחושה כל-כך חזקה לעמוד בחדר ולהגיד 'אלה בני עמי מתחילת הזמן'. בדומה לאופן שבו יהודים יכולים לומר את זה. ולפעמים כשאני נמצאת בסיטואציה עם אנשים ממוצא אפריקאי אני מרגישה ככה; ג'מייקנים, ילדים מהארלם, אנשים מהאיטי, אלה האנשים שלי. וזו תחושה עמוקה ויפהפייה. והלוואי שהייתי יכולה פשוט להגיד את זה ולהתמסר לתחושה הזאת בלב מלא. אבל אז יש לי כל מיני מחשבות אחרות: מה החשיבות בלהגיד את זה? מה זה מסמן? איזה כוח אני לוקחת מזה? איזו סנטימנטליות בעייתית יש בזה? והפער הזה משמעותי. אבל פוליטית, לפעמים זה חשוב להכיר בתחושת השייכות הזאת, עד כמה שהיא מדומיינת. וברגע הזה באמריקה אף פעם לא הרגשתי חזק יותר את הרצון להגיד 'בני עמי', ובאופן ספציפי להגיד 'עזבו את העם שלי בשקט'".

זו תקופה לא פשוטה לחיות בה בארצות-הברית כאישה שחורה עם מבטא בריטי. סמית עברה מלונדון לניו-יורק לפני כשמונה שנים בעקבות תפקידה כמרצה לספרות באוניברסיטת קולומביה. בשנים האחרונות היא מלמדת ב-NYU, וכעת היא בשנת שבתון ("תודה לאל, קצת שקט"). היא מתגוררת במנהטן עם בעלה, המשורר והסופר ניק ליירד ('לגמרי קוף'), ועם שני ילדיהם, קת'רין והארווי. "הילדוּת שלהם כל כך שונה משלי. אני נולדתי וגדלתי באותו בלוק ולא עזבתי אותו כל החיים. זה לא היה רק הבית, מבחינתי זה היה כל העולם. להם יש כל כך הרבה אפשרויות, ובכל הכנות, אני לא יודעת איך יוצאים ילדים שגדלים במציאות כזאת".

המצב הפוליטי בארצות-הברית לא מעורר חשק לחזור ללונדון?
"המצב פה נורא, אבל אני לא חושבת שבאנגליה יותר טוב. חברים בריטים שחורים שואלים אותי איך אני יכולה לחיות במקום כל-כך גס עם תרבות כזו גזענית, אבל גם אם זה נכון, אמריקה זה מקום שבו נושאים כמו גזענות ודיכוי לפחות עומדים על סדר היום. כשטא-נהסי קואטס פרסם כאן את המאמר על השילומים שארצות-הברית צריכה לשלם לצאצאים של עבדים הוא הפך לכוכב, כי לקחו אותו ברצינות, גם אם לא הסכימו איתו. בריטניה לא מתמודדת עם העבר שלה בסחר העבדים. אם מדי פעם מישהו כותב בגרדיאן על שילומים זה תמיד בתור איזו בדיחה, כאילו שאין סיבה לחשוב על זה יותר משניה וחצי. אמריקה מתמודדת עם האלימות שלה. ויש לזה הרבה קשר לגיבורי תרבות אמריקאים – קואטס, קנדריק לאמאר, אפילו ביונסה – הם מדברים על הנושאים האלה, הם מחדירים אותם למיינסטרים".

איזו פוליטיקה ביונסה מביאה איתה?
"ידעתי שתתעכב דווקא עליה", היא מחייכת. "ברור שהיא לא דמות פוליטית, אבל 'פורמיישן' מהאלבום האחרון שלה הצליח לעצבן הרבה לבנים, גם כאלה שכביכול תומכים בשוויון זכויות. הם בעיקר כעסו על השורה: 'הנקמה הטובה ביותר היא הכסף שלכם'. זה עיקרון שליברלים לבנים לא מבינים; אם אין לך כסף במדינה הזאת אין לך כלום. ברור שהנקמה הטובה ביותר היא הכסף. ואין בזה שום דבר חצוף או גס. לבנים חיים על הכסף שלהם. כל דבר בחיים שלהם מבוסס על כסף. אבל אמריקאים לבנים לא רוצים להגיד שום דבר על מאיפה הגיע הכסף שלהם, הם לא אוהבים לדבר על זה. וכשמוזיקאים שחורים מדברים בשירים על הכסף והמכוניות והבתים שלהם זה בוטה מדי? זה לא נחמד? לכו תזדיינו. כסף זה בוטה, וככה צריך לדבר עליו. לתמוך בשוויון ואז לרמוז שלדבר על כסף זה 'וולגרי' מדי זה פשוט אבסורד, תעשו לי פאקינג טובה. הנקמה הטובה ביותר היא הכסף, לחלוטין.

"אם אנחנו נמצאים בחברה שמדברת כל היום על הצלחה והישגים, חייבים לדבר גם על כסף. הרי כדי לשרוד ילדות בשיכונים, כדי להפוך לאדם מצליח, אתה צריך להיות מצוין, בעוד שאם אתה ילד לבן שלומד בבית ספר טוב, אתה לא צריך להיות שום דבר. אתה בכל מקרה תהיה עורך דין. אתה יכול להיות בינוני לחלוטין, אתה יכול להיות אידיוט גמור, ועדיין תצליח. תסתכל על ג'יי-זי, תסתכל על אמינם, כדי לצאת מהשכונות שהם גדלו בהן אתה צריך להיות גאון, אתה צריך להיות פאקינג שייקספיר. וזה נורא מייאש לחשוב על זה".

הייאוש הזה ניכר גם ב'סווינג טיים'. אם קוראים את הספרים שלך לפי הסדר, זה נראה שאת מאבדת אמון בדו-קיום גזעי, ברב-תרבותיות כאידאולוגיה.
"אף פעם לא האמנתי ברב-תרבותיות כאידאולוגיה, אלא כמציאות שקיימת וצריך להתמודד איתה. אבל אני חושבת שהיום לשחורים ולמהגרים כבר נמאס לנסות ולהסביר את הדעות שלהם לאנשים לבנים, לנסות לזכות באמפתיה ובהבנה מצידם. אנחנו רואים שזה לא עובד. בשלב מסוים אתה פשוט מרגיש צורך להתכנס פנימה ולהגן על האנשים שלך. זה צורך שנובע מתחושת הייאוש. אני מרגישה איך תנועת Black Lives Matter היא חלק מחזרה של התנועות לזכויות האזרח לעמדות רדיקליות יותר. מתוך הבנה צודקת שלהפנות את הלחי השנייה זו פשוט לא תגובה אפשרית היום, שהברירה היחידה שיש לנו היא להילחם".

 

את ארוחת-הצהריים אנחנו אוכלים כמה שעות לפני טקס הענקת 'מדליית לנגסטון יוז', פרס יוקרתי המיועד לכותבים ממוצא אפריקאי, אשר ניתן השנה לסמית. שמה נוסף לרשימת הזוכים המרשימה, ובה ג'יימס בולדווין, טוני מוריסון, מאיה אנג'לו ועוד. במעמדה כאחת הכותבות המוערכות שפועלות היום, סמית רגילה לפרסים נוצצים ולאהדת המבקרים. אבל לא כולם תמיד היו בעדה. בתחילת דרכה, בין כל הביקורות המשתפכות על 'שיניים לבנות' בלט קולו של מבקר הגרדיאן ג'יימס ווד שלא התרשם מהספר, ואף כינה את סגנון כתיבתה של סמית "ריאליזם היסטרי". הביקורת עוררה סערה בתקשורת הבריטית, כשווד הואשם בסקסיזם בעקבות השימוש שלו במילה היסטריה – אבחנה נפוצה ומבזה לנשים עוד מימי התקופה הוויקטוריאנית.

בטח שאלו אותך הרבה פעמים על הביקורת הזאת-
"אין לך מושג", היא מחייכת.

היא השפיעה על הכתיבה שלך?
"נראה לי שהרבה מבקרים היו רוצים לחשוב שהם מצליחים להשפיע על האופן שבו אנחנו כותבים, לא? "אנחנו זקוקים גם לביקורות שליליות, זה בריא לסביבה הספרותית, אבל יש לא מעט מבקרים, בעיקר גברים, שמבקרים נשים כותבות ומנסים לתקן אותן ולשפר אותן. הם חושבים שסופרות הן כאלה פגיעות ולא בטוחות בעצמן, וצריכות קצת תמיכה ועזרה. כש'שיניים לבנות' יצא כתבו עליו שורה ארוכה של גברים, וגם אלה שכתבו עליו דברים חיוביים, ניסחו את זה באותו אופן שבו הם מדמיינים בחורה בגיל שלי, ואיך צריך לדבר אליה ולכתוב עליה. אני רק סיימתי את הלימודים, וזה היה נראה לי הגיוני שחבורה של גברים פשוט תשב ותחליט אם 'כן' או 'לא', ובהתאם הגבתי בהכנעה והינהנתי, 'הו, כן, תודה רבה'. בדיעבד אני חושבת שזה הישג לא רע לכתוב רומן כמו 'שיניים לבנות' בגיל 24".

שמה של סמית עלה לאחרונה שוב במיני-סערת רשת, כשהיא צוטטה באמירה שילדות לא צריכות לבזבז זמן מול המראה, ושהיא לא מרשה לבתהּ להשקיע באיפור יותר מרבע שעה ביום. התגובות לא איחרו לבוא; מדורי ההורים זעמו על כך שהיא לא מחוברת לעולם שבו אנו חיים ושהרצון של הבנות להיות יפות הוא מובן. מגזיני נשים ביקרו אותה על כך שקל לה להתבטא ככה בגלל שהיא "אישה מצליחה ויפה באופן טבעי".

"זה ממש מעניין מה שקרה עם הציטוט האידיוטי הזה", מסבירה סמית. "השתתפתי באירוע ספרותי באדינבורו שנמשך איזה שעתיים, ואז בשאלות בסוף מישהי שאלה אותי מה דעתי על יופי ועיסוק ביופי ושגרת יופי, ונתתי תשובה של בערך חמש שניות. ומתוך כל השיחה הארוכה הזאת על טולסטוי ודרידה, הדבר היחיד שהיה נראה לעיתונאים בחדר הגיוני לדווח עליו זו העמדה של גברת סמית על איפור. הבת שלי בת 7, ברור שהיא לא שמה איפור, ככה שזה מלכתחילה ציטוט שגוי. אבל זה מרתק איך ציטוט משובש מסתובב לו והופך לכתבה ואז אנשים באים ומדברים איתי 'על המאמר הזה שכתבת על איפור'. ברור שאם את רוצה להיות האישה הכי יפה בעולם תבלי שעות מול המראה, ואם מעניין אותך לעשות משהו אחר, תעשי משהו אחר, ממש לא אכפת לי. זה הגוף שלך".

בספר את כותבת על הגוף שהוא "בחיים לא יהיה חשוב, לא בתרבות הזאת, לא בשביל האנשים האלה, אז בעצם את רק משחקת את המשחק שלהם לפי הכללים שלהם, ואם תשחקי במשחק הזה, תגמרי בתור צל של עצמך".
"יש היום פחד נורא גדול לדבר על גוף. יש איזה ניסיון להעלים אותו, לדבר על זהות בלי להכיר בזה שחלקים גדולים ממנה קשורים בגוף. אני לא רואה את עצמי ככותבת פיזית במיוחד, אבל תמיד התרגשתי מהיופי של הגוף ונמשכתי להיגיון הפנימי שלו. בתור ילדה מרקע ג'מייקני הייתי ערה לזה שהרבה ממה שנחשב לתרבות במשפחה שלי היה בלתי-מובן עבור התרבות הבריטית כי הוא לא היה יכול להימדד בצורה שבה שהבריטים אוהבים למדוד דברים, בעמודות ועל ידי מילים. אז אתה מרגיש נחיתות כי אתה מנסה לתרגם משהו לצורה אחרת".

ובכל זאת איך הגוף הזה מצליח להיות חשוב ולהתקיים במרחב?
"משהו קורה היום עם הגוף השחור, יש איזה שינוי. היום כשאני מסתובבת ברחובות של ניו-יורק, אני לא מצליחה למצוא בחורה שחורה אחת עם שיער מלאכותי או עם שיער שעבר החלקה. אפילו מי ששמות תוספות שיער לא משתמשות בשיער חלק אלא בפאות אפרו. אני לא יכולה להסביר לך את ההבדל בין זה לבין מה שהיה לפני עשרים שנה, שלא היית רואה בחורה צעירה אחת הולכת עם השיער הטבעי שלה. היום כשאני רואה בחורה שחורה שעושה פן, זה כבר נראה לי מוזר ודי עצוב למען האמת. כמובן שלכל אחת מותר להחליק את השיער שלה, נשים לבנות עושות את זה כל הזמן, אבל אני נפעמת מהתשוקה הזאת לחזור לשיער הטבעי. גם הרבה גברים שחורים אמריקאים הולכים היום עם ראסטות ארוכות. למתבונן מהצד זה אולי לא נראה משמעותי, אבל יש לדברים כאלה חשיבות עצומה".

איך תגיבי אם הבת שלך תרצה לעשות תוספות שיער או החלקה?
"הבת שלי נראית לבנה, אז אין לנו את הדאגה הזאת", היא צוחקת. "אני מסתכלת עליה, עם השיער החלק שלה והעיניים הירוקות והעור הלבן, ואני רוצה לחשוב שיהיה לה קל יותר, אבל כמו שכל אישה יודעת – לבנה או שחורה – אין בתרבות שלנו דרך קלה להיות גוף נשי. אף פעם לא חשבתי שלנשים לבנות היה קל יותר בהקשר הזה. למעשה, בתור צעירה ריחמתי עליהן רוב הזמן. כי אחד הדברים הטובים בזה שלא סופרים אותך, זה שאת לא צריכה להשתתף בתחרות. אמא שלי וכל החברות שלה זרקו זין על הרזיה או על טיפוח שיער, פשוט לא היה אכפת להן כי הן לא הרגישו קשר לתרבות הזאת".

ואת לא רוצה לפעמים להרגיש שכן סופרים אותך ונשים עם צבע עור כמו שלך?
"לא מזמן השתתפתי בשיחה עם צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה ('אמריקנה') על הנושא הזה, וזה בדיוק מה שהיא מדברת עליו: היא רוצה ייצוג במגזינים, היא רוצה איפור לעור שחור, היא רוצה להרגיש חלק. אני מבינה את נקודת המבט שלה, אבל בעיני להיות במגזינים של נשים זה לא משחרר עבור אף אחת. מדובר במערכת הרסנית שגופים של נשים לבנות נכנסים אליה מהרגע שהן נולדות פחות או יותר, ואם זה תלוי בי – אני מעדיפה לא להיות שם בכלל".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three × five =