חמסה חמסה: ייאוּש נוח סוגר את 2017

מוזיקה, ספרים, קולנוע וטלוויזיה

אני אוהב רשימות. קצת כמו ב"נאמנות גבוהה": חמשת הספרים הגדולים בכל הזמנים, חמשת שירי הפרידה המרגשים ביותר, חמש הקומדיות הרומנטיות המצחיקות ביותר וכן הלאה. אבל הבעיה היא שכשמגיע דצמבר אנחנו טובעים בעשרות רשימות סיכומי השנה (מתי מישהו יעשה רשימת 'חמש הרשימות הטובות ביותר'?) ובסופו של דבר לא לוקחים איתנו אף המלצה. לכן השנה החלטתי שמעט עדיף על יותר. ספר השנה, שיר השנה, אלבום השנה, סרט השנה וסדרת השנה. זה הכל.

קבלו את חמש ההמלצות של ייאוּש נוח לשנת 2017.


ספר השנה: קום קרא | שמעון אדף
אני חושב שהיה לי השנה את רצף הקריאה המשובח ביותר שהיה לי אי פעם, לפחות מאז התיכון. ולכן הבחירה קשה מתמיד. התלבטתי אם לבחור בגברים לבנים מתים של אבנר שץ, או סווינג טיים של זיידי סמית, או Exit West של מוחסין חאמיד, או The Argonauts של מגי נלסון, או אולי בכלל הספר החדש והמבריק של דניאל מנדלסון שהשתחל ברגע האחרון לרשימת המועמדים. אבל בסופו של דבר, ידעתי בעומק ליבי מה הספר הכי טוב שקראתי השנה. לא מזמן שמעתי את שמעון אדף אומר בתכנית רדיו שהוא לא אוהב ספרים שאפשר להגיד במשפט על מה הם, או שהשם שלהם כבר מספר את כל העלילה ('הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם' למשל). ובאמת, קום קרא הוא ספר שכמו במפגיע לא מאפשר לכתוב על מה הוא. האם זה ספר בלש? האם זה ספר על שדרות? האם זה רומן חניכה? כל התשובות נכונות וכל התשובות שגויות, אבל למרות הסלידה של שמעון אדף מספרים שהכותרת שלהם אומרת הכל, נראה שדווקא במקרה הזה אפשר למצוא את הרמז המשמעותי ביותר בשם הספר – קומו וקראו את הרומן הענק הזה, אחת מיצירות המופת היחידות שיצאו בעברית בשנים האחרונות, וספר השנה שלי.

עוד משהו: התלבטתי אם לבחור באֶבֵל זה הדבר עם הנוצות של מקס פורטר, אבל בסופו של דבר החלטתי לשמור אותו לרשימה אחרת, שאשים לה לינק פה כשהיא תתפרסם הנה היא.

 

שיר השנה: מתחת לשרוול | יוני ליבנה וחנן בן סימון
אלוהים אדירים, השיר הזה מעולה. אם אגלה למישהו כמה פעמים האזנתי למתחת לשרוול מאז שהוא יצא אני אצטרך להרוג אותו. ובאמת יש לו את הכוח הזה של שיר מצוין באמת, את המרכיב החמקמק והממכר שגורם לנו ללחוץ פליי שוב ברגע שהשיר נגמר. יכול להיות שזו שורת הפתיחה המבריקה "אלוהים אדירים, המסיבה הזאת מתה", יכול להיות שזה השילוב יוצא הדופן של הקולות של יוני ליבנה וחנן בן סימון, שלמרות הדמיון המסוים ביניהם יש להם נפרדות מובהקת, יכול להיות שזה העיבוד החכם עם הקצב המפתה וההמהומים המהפנטים, ויכול להיות שזה הלחן האדיר, שלא מרפה גם אחרי אינספור שמיעות. לא כל יום אנחנו שומעים דואט בין שני בחורים עם ווייב הומואי מובהק, אבל היופי האמיתי כאן הוא שלא מדובר בהכרח במובן המיידי של דואט, של שיר אהבה או פרידה אחד לשני, אלא שיר ששרים שניים שרים יחד, על איזה נסתר שלישי. ואולי זה הדבר שאני הכי אוהב בשיר הזה, את השותפוּת החברית הזאת של ליבנה ובן סימון, ששרים ביחד על אותו מישהו שכבר לא. (גילוי נאות: יוני ליבנה ואני כותבים באותו מדור ספרות. גילוי נאות לגילוי הנאות: אנחנו לא מכירים ומעולם לא נפגשנו).

עוד משהו: שווה להאזין גם לMercury של אהוב ליבי סופיאן סטיבנס (עם עוד סוללה של אמנים לצדו), ולאלגיה המצמית של עינב ג'קסון כהן מתוך השעה הכי יפה, אלבום לחנים לשירי יותם ראובני.

 

אלבום השנה: Susanne Sundfør | Music For People In Trouble
אני כבר לא מאזין לאלבומים כמו פעם. יש לזה הרבה סיבות אבל הן לא מעניינות. כשהגעתי לרגע הזה של לבחור את אלבום השנה נתקלתי בבעיה. כי לא היה אף אלבום שיצא השנה שבאמת נכנס לי ללב. נכון שהאזנתי ל.DAMN של קנדריק לאמאר עשרות פעמים אבל אני מודה שהוא לא היה עבורי אירוע של ממש כמו שני האלבומים הקודמים שלו. סוזן סנדפור (יש שקוראים לה סוזנה, אבל לדעתי זו טעות!) היא אחת הזמרות האהובות עלי. זה לא רק הקול המשוגע שלה והלחנים המצוינים שהיא מצליחה להפיק כאילו זה כלום, אלא גם העיבודים האלקטרוניים המעיפים שלה מהאלבומים הקודמים שלה, שגורמים לי לרצות לבלות איתה באולפן, ללחוץ על כל מיני כפתורים ולרקוד. האלבום האחרון שלה הוא אחר. היא זונחת את הסינתיסייזרים והביטים הרקידים לטובת פסנתר וגיטרה, לטובת אלבום שקט ואיטי יותר, בילוי אינטימי עם הקול האדיר שלה, שמדי פעם מבזיקים בתוכו רמזים למה שהוא לדעתי המקום הטבעי יותר שלה – פופ אלקטרוני רקיד. זה לא האלבום הכי טוב שלה, אבל אלה 45 הדקות המוזיקליות העוצמתיות ביותר שהופקו השנה.

 

סרט השנה: Moonlight
הסרט הזה נכנס לי כל-כך עמוק למערכת הדם, שכשהתחלתי לעבוד על הרשימה הזאת, התפלאתי שהוא יצא רק השנה. כבר כתבתי עליו כאן ולכן לא אאריך במילים, רק אומר שהסרט הזה הוא כמו נס קטן, שכל פעם שאני נזכר בזה שהוא בכלל קיים, אני נטען בקצת תקווה.

עוד משהו: למרות שמדובר בסרט אימה, Get Out הוא חתיכת יצירה מבריקה, שחורגת הרבה מעבר לגבולות הז'אנר. מתחרה ראוי לתואר סרט השנה.

 

סדרת השנה: Better Things
מדי פעם אני שואל את עצמי מה הופך סדרה לטובה באמת, אם זה התסריט או הבימוי או אולי המשחק. אבל נראה לי שהדבר שחשוב לי יותר מכל דבר זה בניית הדמויות. כי דמות טובה, כזו שאני מרגיש שאני מכיר, שאכפת לי ממנה, שאני רוצה שתהיה חלק מהחיים שלי, יכולה לגרום לי לעקוב אחרי סדרה לא משנה מה – גם בעונה החמישית שלה כשהתסריט מאבד את זה לחלוטין, כשהשחקנים עצמם לא מבינים כבר מה קורה וכשנראה שאין אף סיבה להמשיך לצפות. אני לא זוכר מתי התאהבתי בדמות כמו בסם פוקס מBetter Things (פמלה אדלון המדהימה שכתבה את הסדרה יחד עם לואי סי. קיי. וגם ביימה את כל פרקי העונה השנייה). אני רוצה לשבת איתה לבירה, אני רוצה להתחתן איתה, אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה לבחור בה לראשות הממשלה. ולא רק בה, גם שלוש הבנות שלה (בעיקר פרנקי ומקס המהממות) והאמא המטורללת וקורעת הלב שלה הן דמויות אדירות שאני מרגיש שאני מכיר אותן כבר שנים, הרבה יותר מרק שתי עונות. Better Things מדגימה כמה פשוטים ונדירים הם דיאלוגים אמיתיים, אנושיים ומקוריים בטלוויזיה. בכל פעם שנראה שהנה, היא נופלת לבור קלישאות, היא מנערת הכל וטורפת את הקלפים ומוכיחה שאפשר אחרת. מדי פעם אני צופה בסדרות ישנות ותוהה ביני לבין עצמי איך הפער הזה בין האופן שבו מדברים בטלוויזיה ובין דיאלוגים במציאות לא נראַה לנו משונה באותו הזמן, אבל אני חושב שגם אם נחכה שלושים שנה ונצפה בסם פוקס מדברת עם הבנות שלה נרגיש שככה טלוויזיה אמורה להיראות – כי ככה בני אדם מדברים אחד עם השני.

עוד משהו: גם סיפורה של שפחה והנותרים נתנו פייט חזק, אבל בשתיהן היה חסר את הדבר הזה שהופך סדרה מצוינת לחד פעמית: סם פוקס.

3 מחשבות על “חמסה חמסה: ייאוּש נוח סוגר את 2017

  1. אחלה סיכום תמציתי ומדויק 🙂
    לגבי סוגיית "סוזאן" או "סוזאנה" – בתור אחד שגם בחר בה כאלבום השנה (במגזין קולומבוס), יצאתי לפני כן לתחקיר מקיף, מסוכן וחוצה יבשות כדי לבדוק אחת ולתמיד איך הוגים את שמה. לא הסתמכתי כמובן על ראיונות ומופעי לייב בארה"ב או בריטניה (שתמיד הוגים איך שבא להם), והצפנתי לעבר המדינות הנורדיות. כפי שניתן להיווכח כאן, בהופעתה בתכנית אירוח שוודית, אכן הוגים את שמה כ"סוזאנה" (עם סֶגוֹל באות נ'), ולא "סוזאן".

    1. למרות שהסרטון הזה הוא אקדח די מעשן, הייתי בהופעה שלה בלונדון השנה והיא הציגה את עצמה כסוזאן. ואני מאמין לה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

eighteen + 1 =