אי ירוק בים

לונדון

לאִיים יש איכות משונה.
את השבועיים האחרונים העברתי על אי יווני בשם סיפנוס. זה מקום נורא יפה, בצורה באמת יוצאת דופן. ובכל זאת, כשהסתובבתי שם התגבשה אצלי הבנה קצת מטרידה; מה שנמצא באי, הוא כל מה שיש בו. זה נשמע דבר מוזר להגיד מרוב שהוא טריוויאלי, ובכל זאת כשמביטים סביב באי לוקח זמן לתפוס ששום דבר לא התגלגל לשם במקרה: לכל חיה, לכל צמח, לכל אבן יש היסטוריה ארוכה באי, או שמישהו הביא אותו לשם במכוון. המצור התמידי שהאי נמצא בו, כופה על יושביו כל מיני הבנות והסכמות. למשל, שאם אני הולך למכולת ואין שם וופלות, ובמכולת הבאה גם אין, וגם בזו שאחריה – כנראה שאין וופלות על האי. ואם אין וופלות על האי, זה אומר שכדי להשיג וופלות צריך לחצות ים. מצור. אסתטי ופסטורלי, ובכל זאת מצור.

על ספרים, ציפורים וגילה אלמגור (או: שלוש המלצות לא-בהכרח-עבריות לשבוע הספר)

לונדון, ספרים

א.
בכל שנה כשמגיע שבוע הספר אני חושב על גילה אלמגור. כשהייתי בן 10 הלכתי עם ההורים, כמו בכל שנה, לשבוע הספר בגני יהושע. שוטטתי שם כמה דקות לבדי ואז נעצרתי ליד אחד הדוכנים. מצידו השני של הדוכן ניגשה אלי אשה שלא הכרתי וקראה לי בתקיפות "ילד! בוא, אולי תקרא את הספר הזה?". היא החזיקה ביד את "הקיץ של אביה". "כבר קראתי את הספר הזה" עניתי לה, וברוב חוצפה ועוז גם הוספתי, "ואני בכלל לא חושב שזה ספר שמתאים לילדים". את התגובה של אותה אשה אני מעדיף שלא לפרט, אבל בואו נגיד שהיתה לאמא שלי שיחה צפופה איתה שבמהלכה נזרקו לאוויר משפטים כמו "איך את מדברת אל הילד שלי!" ו"את צריכה לשמוח שהוא קרא ומביע עמדה!". וכך, למדתי מי היא גילה אלמגור וגם איך לעשות חיקוי די מוצלח שלה.

מה העבודה הזאת לכם?

לונדון

א.
כשחוזרים בשאלה, אחד הדברים הראשונים שמאבדים זה את השבת. אני זוכר את החודשים הראשונים שהפסקתי לשמור בהם שבת, וכמה מוזר זה היה. הרגשתי שהשבועות פשוט לא נגמרים אלא נמזגים אחד לתוך השני, ללא חציצה. אובדן השבת היה בשבילי אובדן תחושת הזמן.

ב.
אובדן תחושת הזמן הוא משהו שצריך להתמודד איתו כל הזמן במגורים בעיר זרה. בלי לשים לב, מתנתקים קצת מלוח השנה שאנחנו רגילים אליו. צריך להתאמץ ולהתעקש כדי להרגיש את יום שישי, ובשביל ששבת תהיה שבת. ובכל פעם שמגיע יום ראשון, סוף השבוע נטרף והבלבול מעמיק. השבוע התחיל עכשיו, או שהוא נגמר? איך יכול להיות שיום ראשון הוא כבר לא הראשון?

בוא הביתה: מחשבה בשישה חלקים

לונדון

1.

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי שומע את השיר בוא הביתה של שולה חן, הייתי מדמיין את ההורים שלי. באותם ימים, "הביתה" או בית, היו מבחינתי ההורים, אחים שלי ואחותי. לבית לא היה קיום נפרד מהם, ולכן לא היתה לו משמעות נוספת. הנוכחות שלו היתה כל-כך טוטאלית בחיים שלי, שהיא היתה שקופה עבורי. ובכל פעם שהייתי שומע את השיר, לא הייתי מדמיין את המבנה שאני גר בו, אלא מדמיין אותם.

על היתרונות שבלסתום את הפה

לונדון

כשהגעתי לביקור בישראל, הייתי צרוד מאד. כמה ימים לפני הטיסה חטפתי צינון, שהסלים מהר לכאב גרון ולקול צרוד. אני מודה שהיה בזה גם משהו נחמד. הקול שלי השתנה והעמיק, ופתאום מצאתי את עצמי שולח לאנשים הודעות קוליות, גם כדי לעורר רחמים בגלל הגרון הכואב, אבל בעיקר כדי להשוויץ בקול החדש והטום-ווייטסי שנהיה לי. הקול הזה לא החזיק הרבה זמן, וכשדיברתי עם הפקידה בביקורת הדרכונים בנתב"ג כבר נשמעתי כמו ילד בר-מצווה שמתחלף לו הקול. לכן כשיצאתי משער הנוחתים גמלתי בליבי החלטה – אני אהיה בשקט בימים הקרובים. לא אדבר הרבה, אתן לגרון שלי לנוח, וככה הקול שלי יחזור. אז גמלתי.