להבין הכל בלי להבין דבר (או: רדיוהד בשבע פעימות)

מוזיקה

א.
לפני כמה חודשים קראתי בפייסבוק ויכוח דבילי בין שני בחורים דקיקים וממושקפים לגבי רדיוהד. האחד טען שרדיוהד היא הלהקה הכי גרועה של העשרים שנה אחרונות, וש-Creep הוא אחת הראיות לזה. השני טען שרדיוהד 'להקה מעולה אבל לא בגלל מה שכולם חושבים' וש-Palblo Honey (!) זה בכלל האלבום הכי טוב שלהם. ואני ישבתי מול המסך ותהיתי לעצמי – למה אנשים אומרים דברים שהם לא מאמינים בהם?

שלא נדע, חלק ב': המדריך התרבותי לשבוּר-הלב הטרי

מוזיקה, ספרים

פרידות מגיעות בכל מיני צורות. כשמזכירים מילים כמו אֵבֶל או אובדן, בדרך-כלל מתכוונים להתמודדות עם הכאב הנורא כשמישהו קרוב הולך לעולמו. אבל כל מי שנשבר לו הלב יעיד שהצלילה שמגיעה אחרי פרידה קשה, יכולה להכאיב ממש כמו מוות של קרוב. ולפעמים, ברגע עצמו, אפילו יותר. אולי זה בגלל הנסיקה של ההתאהבות שהופכת את הדרך למטה לארוכה ומסוכנת יותר, ואולי זה בגלל התחושה הזאת שכמעט הייתי שם, כמעט הגעתי… אבל לא.

שלא נדע, חלק א': המדריך התרבותי למתאבּל הטרי

מוזיקה, ספרים

מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.

למה אני רוצה שיקרו דברים רעים לאמנים שאני אוהב

מוזיקה

"כאבי גדילה", שרף אורנים – אביב גדג'

פעם צפיתי בראיון עם אדל, לכבוד צאת האלבום השני והמגה-מצליח שלה, "21". אדל כתבה את שני האלבומים הראשונים שלה אחרי שתי פרידות כואבות, ורוב השירים בהם עוסקים בכאב שבפרידה. בשלב מסוים המנחה שאל אותה "את מפחדת שאם תהיה לך זוגיות טובה לא תצליחי לכתוב יותר שירים טובים?". אדל, שעד אותו רגע היתה המרואיינת הכי נונשלנטית בעולם, נראתה פתאום מוטרדת. היא גמגמה קצת, חייכה ולבסוף הודתה "כן, אני מפחדת".

נשמה אלקטרונית

מוזיקה

 

ג'יימס בלייק בלונדון, 2.11.2016

לפני שביצע את השיר האחרון בהופעה שלו ב-Eventim Apllo Theatre, פנה ג'יימס בלייק אל הקהל בבקשה חריגה: "הייתם קהל נהדר, באמת. אבל עכשיו אני צריך שתתנו לי לעשות משהו לבד. רק אני. אני צריך שתהיו בשקט רק לשיר אחד." בלייק רצה להקליט את עצמו וליצור מעין מקהלת אקפלה מהקול שלו, ועבור כך דרש מהקהל להוריד פרופיל, לא למחוא כפיים, לא לצעוק, לא לשרוק – פשוט להקשיב. לאורך כל השיר אפשר היה להרגיש באוויר כמה נבוך היה הקהל. כמה קשה לו לא להשמיע את עצמו. פתאום כולם נזכרים לכחכח בגרון, להשתעל שיעולים קטנים ומנומסים, כאילו מבקשים להזכיר לבלייק ובעיקר לעצמם – אנחנו עדיין פה. כשהסתיים השיר הקהל פרץ במחיאות כפיים, שריקות וקריאות נלהבות של הקלה.

הצעקה הזאת, יש בה תקווה

מוזיקה

Anohni – Hoplessness

על עטיפת האלבום "Hopelessness" מופיעים פניה של אנוהני כשהם מוסתרים מאחורי פניה של אשה שחורה, במעין מסכה דיגיטלית. פנים מוסתרים או מטושטשים על עטיפת אלבום, מעידים לעתים קרובות על כוונה של האמן להסתתר או להימנע מלהביט הישר בעיני המתבונן. אבל בהסתר הפנים של אנוהני  אפשר לראות  לא רק ניסיון להסתתר, אלא גם ניסיון להפוך למשהו אחר, למישהי אחרת.