סיפורה של שפחה: כמה מטרים לפני הפנייה הלא-נכונה

קולנוע וטלוויזיה

The Handmaid's Tale, hulu

סיפורים שמנסים לחזות את העתיד, בעיקר כאלה שמזהירים מפני מציאות דיסטופית, נתקלים בסכנה כפולה; מצד אחד, הם לא רוצים לתאר מציאות מופרכת ורחוקה עד כדי כך שאי אפשר אפילו לדמיין אותה. מציאות כזו עלולה לשעמם את הקורא או הצופה שירגיש שהיא פשוט לא רלוונטית לחיים כפי שהוא מכיר אותם. מצד שני, לפעמים המציאות היא כל-כך מופרכת ומטורפת שקשה לעמוד בקצב שלה. הרבה כותבים ותסריטאים זהירים מדי (או לא-פסימיסטים-מספיק) מתארים עולם עתידני שהוא למעשה די זהה לעולם שלנו, או אפילו פחות קיצוני ממנו במובנים מסוימים. לעתים קרובות תמרור האזהרה שלהם פשוט מונח כמה עשרות מטרים אחרי הפנייה הלא-נכונה. הסיפורים הטובים והמדאיגים באמת הם אלה שמצליחים ליצור עולם שהוא מצד אחד זר ונורא, ומצד שני כזה שאפשר להבין ולדמיין איך העולם שלנו עלול להוביל אליו. סיפורה של שפחה, סדרת הטלוויזיה החדשה שמבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, מצליחה לעשות בדיוק את הדבר הזה. היא מתארת מציאות איומה, מוטרפת, הופכת-בטן, אבל למרבה החרדה – לא בלתי נתפסת.

פרידה מ"בנות" בשש סצנות מוזיקליות

קולנוע וטלוויזיה

רק אחרי שסיימתי לצפות בפרק האחרון (והמאכזב למדי) של בנות, הבנתי עד כמה הסדרה הזאת היתה משמעותית בחיים שלי. זו היתה הפעם הראשונה שמישהי הצליחה לנסח את המשברים של דור שלם – הדור שלי, שלנו – דור שלא היה לו קודם ייצוג כזה על המסך. פתאום ניו-יורק היא לא רק "סקס והעיר הגדולה" ודירות מהממות ונעליים באלף דולר, אלא עוד עיר של דירות קטנות ועבשות שגם עליהן מתקשים לשלם את השכירות, של דייטים וסקס עם פרטנרים שיש להם בארנק יותר נוירוזות מכסף ושל שאלות כמו "מה לעזאזל אעשה עם התואר שלי", שהתשובות עליהן מכילות אמת קשה מדי. 

לפעמים בחשכת הלילה, אפשר לראות רק אור ירח

קולנוע וטלוויזיה

1.

כשהייתי קטן היה לי משחק מטומטם שהייתי משחק עם עצמי. הייתי מעמיד פנים שאני כל מיני דברים. לפעמים הייתי עיוור – עוצם עיניים ומנסה ללכת ברחוב או בחורשה בלי ליפול; לפעמים הייתי מעמיד פני חירש – ובאמצע שיחה פשוט מנסה להיעלם כאילו אני לא שומע; לפעמים הייתי מעמיד פנים שיש לי יד אחת, או שאין לי ידיים בכלל, או שאני נמוך מאד, או שיש לי אלצהיימר ואני לא זוכר איפה אני נמצא ולאן אני הולך. בכל פעם שהייתי עושה את זה, הייתי מנסה לבחון אם אני מצליח להתמודד עם העולם למרות המגבלה המדומה שלי: האם אני מצליח לסובב את הידית של הדלת? האם אני מצליח ללכת לשירותים? להגיע הביתה?

המונרכיה מעולם לא נראתה טוב יותר

קולנוע וטלוויזיה

The Crown, Netflix

לבריטים תמיד היתה נטייה להיאחז בטוב והישן. אם זו הנסיעה בצד שמאל של הכביש, השטיחים מקיר לקיר בכל הבית, כולל בחדר השירותים, ואפילו הברזים האידיוטיים שמציעים רק מים רותחים או מי קרח (מה כל-כך נורא במים נעימים?). "The Crown", הסדרה החדשה והמדוברת של נטפליקס, נאחזת גם היא במה שהוא ככל הנראה המוסד המיושן מכולם – בית המלוכה הבריטי. "The Crown" נכתבה ונוצרה מתוך אהבה גדולה למונרכיה האנגלית. הסדרה מציגה בפירוט רב את שושלת ווינדזור הענפה, ומתארת בעונג דקדקני את טקסיו ומנהגיו של בית המלוכה, מבלי לגלוש לביקורת של ממש על עושרו המופלג או נחיצותו במאה ה-20.