היהודים באים

ספרים

אלעד בר-נוי // איור: רות גוילי

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-3.11.2017

ברומן החדש של נתן אנגלנדר, Dinner In The Center Of The Earth, נזכר גיבור הספר במורה כסויית הראש שלו מבית הספר היהודי בלונג-איילנד, קופצת משולחן לשולחן בכיתה ומנופפת בידיה כציפור במעופה לירושלים. "אנחנו מאחרים, אנחנו צריכים להגיע לישראל, המשיח בקרוב יגיע", היא קוראת. למרות שהוא מביט אחורה על הסיטואציה באירוניה, הגיבור מבין שהשייכות לישראל, סימבולית ככל שתהיה, נצרבה בזהות היהודית שלו כבר כשהיה ילד. כבר אז שוכנע שלא משנה כמה עמוק יהיה החיבור שלו למקום שבו יגדל, הוא תמיד יהיה שייך באופן חלקי גם למקום אחר. הוא מבין שהשיח המשיחי, הגאולי, על חשיבותה הטוטאלית של ארץ ישראל, חלחל אליו והיה אחד הגורמים להחלטתו לעזוב את חייו השקטים והנוחים בארה"ב ו"לקחת חלק במשהו, להיות מישהו". כלומר, להתגייס למוסד. המורה המעופפת, אגב, עברה לגור בהתנחלות בשומרון.

שעתיים הפרש (ר"ל: על המעבר לארץ זרה)

לונדון

1.
כשהייתי קטן הייתי נתקף געגועים הביתה לעתים קרובות. המחשבה לעזוב את הבית לזמן ממושך היתה מכאיבה לי. לילה אחד או שניים זה בסדר, אבל יותר מזה היה קשה לי. באנגלית קוראים לזה Homesick. אני חושב שהביטוי הזה הוא מדויק, כי במסגרת הצפות הגעגועים האלה הייתי נתקף בחולי של ממש. פעם אחת במחנה של בני-עקיבא התייבשתי ואז התברר שיש לי אבעבועות רוח (!), חזרתי הביתה. פעם אחרת באיזה טיול חטפתי כאב בטן נוראי והתחלתי להקיא, עד ששוב התייבשתי ושוב, כן, חזרתי הביתה. ככל שעבר הזמן מיעטתי לצאת לטיולים ארוכים, כל פעם בגלל תירוץ אחר. הגעגועים הביתה היו קשים מדי.

אמת אנושית באלף קולות

ספרים

פורסם לראשונה במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-27.10.2017

על פי האמונה הטיבטית, הבאורדו הוא מרחב תודעתי שמתקיים בין חיים ובין מוות. מצב של חוסר ודאות שמגיעים אליו לעיתים בני אדם לאחר מותם, לפני שהם ממשיכים לגלגול הבא. Lincoln in the Bardo, שזיכה את ג'ורג' סונדרס האמריקאי בפרס מאן בוקר בשבוע שעבר, משתמש במרחב הביניים הזה כדי לספר את סיפורו של וויליאם לינקולן, בנו של הנשיא, שנפטר בגיל 11 ממחלת הטיפוס. 

עֲנֵינָא

מוזיקה

א.
ביום כיפור הראשון שלי בתור לא-דתי, הייתי אצל אור. בערב הוא אמר שהוא מתכוון לרכוב למחרת בבוקר מצור יגאל עד להוד השרון. באופניים. הסתכלתי עליו בחוסר הבנה, 'למה?! למה שלא תנהג לשם פשוט?'. 'כי יום כיפור', הוא ענה. חשבתי שהוא צוחק, אז צחקתי. 'אז מה אם יום כיפור? בשבת אתה לא נוהג?', אמרתי בחיוך. הוא הסתכל עלי לכמה שניות במבט חשדני, מנסה להבין אם אני מסתבלט עליו. בסוף הוא הבין ואמר 'אתה יודע שביום כיפור אף אחד לא נוהג, נכון?'.

דיוקן של מהפכה

ספרים

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-15.9.2017

אחת הבעיות בכתיבה על מהפכות פוליטיות היא שקשה לשים את האצבע על הרגע שבו הן קורות. האם זה בפעם הראשונה שבה מתארגנת מחאה עממית גדולה בכיכר העיר? האם זה כשנופל הרודן המושחת שעומד בראש המדינה? ואולי כשעולה מנהיג חדש? האם אז כבר קרתה המהפכה, והאם היא הצליחה?

על מילים, משקל ובן אנד ג'ריס (או: הקאמבק של הגוף בעשרה ביסים)

ספרים

א.
כשגדלים בסביבה דתית, לומדים מגיל צעיר לתפוס מרחק מהגוף.
הגוף, כך אומרים לנו, הוא עול. הוא קליפה. אנחנו בסך-הכל אורחים, טרמפיסטים בכלי הרכב הזמני הזה, המקרי. הריחוק הזה מרגיל אותנו להתייחס לגוף שלנו בחשדנות, בניכור, אפילו בפחד. אני זה לא הגוף שלי. האני האמיתי הוא רק אורח. אנחנו צריכים לשלוט בו, לאלף אותו, להתפרק ממנו, להתעלות מעליו.

אי ירוק בים

לונדון

לאִיים יש איכות משונה.
את השבועיים האחרונים העברתי על אי יווני בשם סיפנוס. זה מקום נורא יפה, בצורה באמת יוצאת דופן. ובכל זאת, כשהסתובבתי שם התגבשה אצלי הבנה קצת מטרידה; מה שנמצא באי, הוא כל מה שיש בו. זה נשמע דבר מוזר להגיד מרוב שהוא טריוויאלי, ובכל זאת כשמביטים סביב באי לוקח זמן לתפוס ששום דבר לא התגלגל לשם במקרה: לכל חיה, לכל צמח, לכל אבן יש היסטוריה ארוכה באי, או שמישהו הביא אותו לשם במכוון. המצור התמידי שהאי נמצא בו, כופה על יושביו כל מיני הבנות והסכמות. למשל, שאם אני הולך למכולת ואין שם וופלות, ובמכולת הבאה גם אין, וגם בזו שאחריה – כנראה שאין וופלות על האי. ואם אין וופלות על האי, זה אומר שכדי להשיג וופלות צריך לחצות ים. מצור. אסתטי ופסטורלי, ובכל זאת מצור.

יציאת חירום

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-4.8.2017

גבר יפני בחליפה נתקל בשתי נערות פיליפיניות שיכורות ברחובות טוקיו; יוצא צבא בסן־דייגו מביט בדאגה דרך חלון ביתו על חבורה של שחורים זרים שמסתובבת בשכונה שלו; גבר כהה פורץ לבית של אישה אוסטרלית לבנה. האפיזודות האלה – תקריות יומיומיות, אגביות – מבליחות לרגעים, בלי קשר נראה לעין, ב-Exit West, הרומן החדש של מוחסין חאמיד ('פונדמנטליסט בעל כורחו'), שהוכרז השבוע כאחד המועמדים לפרס מאן בוקר. רסיסים קטנים של מציאוּת, שבה אנשים ברחבי העולם נעקרים מבתיהם ומנסים את גורלם במקום אחר.

להבין הכל בלי להבין דבר (או: רדיוהד בשבע פעימות)

מוזיקה

א.
לפני כמה חודשים קראתי בפייסבוק ויכוח דבילי בין שני בחורים דקיקים וממושקפים לגבי רדיוהד. האחד טען שרדיוהד היא הלהקה הכי גרועה של העשרים שנה אחרונות, וש-Creep הוא אחת הראיות לזה. השני טען שרדיוהד 'להקה מעולה אבל לא בגלל מה שכולם חושבים' וש-Palblo Honey (!) זה בכלל האלבום הכי טוב שלהם. ואני ישבתי מול המסך ותהיתי לעצמי – למה אנשים אומרים דברים שהם לא מאמינים בהם?

מגי נלסון מחזירה את האמון במילים

ספרים

גרסה מורחבת של טור שפורסם במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-23.6.2017

ברגע שקט ואינטימי של זוגיות טרייה פולטת מגי נלסון את המילים "אני אוהבת אותך". פליטת הפה של נלסון, סופרת ומשוררת אמריקאית, היא נקודת הפתיחה לספרהּ The Argonauts, יצירה חוצת-גבולות, ז'אנרים ומגדרים, שחוקרת את אפשרותן של מילים לייצג רעיונות כמו אהבה, הורות ומוות. במיתולוגיה היוונית, הארגונאוטים מפליגים בספינה ארגו למסע מפרך ומלא תלאות להשבת גיזת הזהב. על אף שלאורך המסע הם נאלצים להחליף את כל חלקיה של הספינה, שמה אינו משתנה. נלסון יוצאת למסע משלה בעקבות המילים "אני אוהבת אותך", שנושאות משמעות חדשה בכל פעם שהן נאמרות, אבל כמו שמה של הספינה ארגו גם הן אינן משתנות.