היש צוהלת ושמחה: הקאברים האהובים של ייאוּש נוח

מוזיקה

בואו נודה בזה – פורים זה חג נורא. התחפושת, שהיא תמיד חסרת-חן, מתפקששת או נקרעת או נשרפת או נדבקת, גשם יורד ומקלקל הכל והופך את הכל לסמטוחה של איפור נזלת וכוונות טובות, משלוח המנות שנותנים תמיד מוצלח יותר מזה שמקבלים, אוזני המן מכל עבר מעמידים פנים שיש בהם שוקולד אבל בעצם זה פרג בטעם של אכזבה, ילדים שרים שירים קריפיים עם אווירת פדופיליה, וגרוע מכל – יש כמו סטטוס קוו תובעני שדורש מכולם – שמחו! זה הזמן להיות שמחים!

שלא נדע, חלק ב': המדריך התרבותי לשבוּר-הלב הטרי

מוזיקה, ספרים, שלא נדע

פרידות מגיעות בכל מיני צורות. כשמזכירים מילים כמו אֵבֶל או אובדן, בדרך-כלל מתכוונים להתמודדות עם הכאב הנורא כשמישהו קרוב הולך לעולמו. אבל כל מי שנשבר לו הלב יעיד שהצלילה שמגיעה אחרי פרידה קשה, יכולה להכאיב ממש כמו מוות של קרוב. ולפעמים, ברגע עצמו, אפילו יותר. אולי זה בגלל הנסיקה של ההתאהבות שהופכת את הדרך למטה לארוכה ומסוכנת יותר, ואולי זה בגלל התחושה הזאת שכמעט הייתי שם, כמעט הגעתי… אבל לא.

למה אני רוצה שיקרו דברים רעים לאמנים שאני אוהב

מוזיקה

"כאבי גדילה", שרף אורנים – אביב גדג'

פעם צפיתי בראיון עם אדל, לכבוד צאת האלבום השני והמגה-מצליח שלה, "21". אדל כתבה את שני האלבומים הראשונים שלה אחרי שתי פרידות כואבות, ורוב השירים בהם עוסקים בכאב שבפרידה. בשלב מסוים המנחה שאל אותה "את מפחדת שאם תהיה לך זוגיות טובה לא תצליחי לכתוב יותר שירים טובים?". אדל, שעד אותו רגע היתה המרואיינת הכי נונשלנטית בעולם, נראתה פתאום מוטרדת. היא גמגמה קצת, חייכה ולבסוף הודתה "כן, אני מפחדת".