אני אוהב רשימות. קצת כמו ב"נאמנות גבוהה": חמשת הספרים הגדולים בכל הזמנים, חמשת שירי הפרידה המרגשים ביותר, חמש הקומדיות הרומנטיות המצחיקות ביותר וכן הלאה. אבל הבעיה היא שכשמגיע דצמבר אנחנו טובעים בעשרות רשימות סיכומי השנה (מתי מישהו יעשה רשימת 'חמש הרשימות הטובות ביותר'?) ובסופו של דבר לא לוקחים איתנו אף המלצה. לכן השנה החלטתי שמעט עדיף על יותר. ספר השנה, שיר השנה, אלבום השנה, סרט השנה וסדרת השנה. זה הכל.
קבלו את חמש ההמלצות של ייאוּש נוח לשנת 2017.
The Handmaid's Tale, hulu
סיפורים שמנסים לחזות את העתיד, בעיקר כאלה שמזהירים מפני מציאות דיסטופית, נתקלים בסכנה כפולה; מצד אחד, הם לא רוצים לתאר מציאות מופרכת ורחוקה עד כדי כך שאי אפשר אפילו לדמיין אותה. מציאות כזו עלולה לשעמם את הקורא או הצופה שירגיש שהיא פשוט לא רלוונטית לחיים כפי שהוא מכיר אותם. מצד שני, לפעמים המציאות היא כל-כך מופרכת ומטורפת שקשה לעמוד בקצב שלה. הרבה כותבים ותסריטאים זהירים מדי (או לא-פסימיסטים-מספיק) מתארים עולם עתידני שהוא למעשה די זהה לעולם שלנו, או אפילו פחות קיצוני ממנו במובנים מסוימים. לעתים קרובות תמרור האזהרה שלהם פשוט מונח כמה עשרות מטרים אחרי הפנייה הלא-נכונה. הסיפורים הטובים והמדאיגים באמת הם אלה שמצליחים ליצור עולם שהוא מצד אחד זר ונורא, ומצד שני כזה שאפשר להבין ולדמיין איך העולם שלנו עלול להוביל אליו. סיפורה של שפחה, סדרת הטלוויזיה החדשה שמבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, מצליחה לעשות בדיוק את הדבר הזה. היא מתארת מציאות איומה, מוטרפת, הופכת-בטן, אבל למרבה החרדה – לא בלתי נתפסת.