זה קורה. בעוד פחות מחודש אעבור לצד השני. אחצה את הרי החושך, אצלח את תעלות הלבה, ואצטרף למועדון של האנשים שאומרים את הגיל שלהם בלי חיוך, שנזכרים בימים טובים, שמתגעגעים לתקופה שבה לא היו השלכות רציניות למעשים שלהם – שהיו יכולים לדפוק המבורגר בארבע בבוקר, לישון אחרי זה 12 שעות בקלות, ואז לקום ולהתחיל מחדש. שצריכים לענות ברצינות כששואלים אותם מה הם עושים. לא יכול לחכות.

בינתיים, החלטתי להעביר את הזמן בצורה האהובה עלי – רשימת רשימות.

אלעד בר-נוי // איור: רות גוילי

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-3.11.2017

ברומן החדש של נתן אנגלנדר, Dinner In The Center Of The Earth, נזכר גיבור הספר במורה כסויית הראש שלו מבית הספר היהודי בלונג-איילנד, קופצת משולחן לשולחן בכיתה ומנופפת בידיה כציפור במעופה לירושלים. "אנחנו מאחרים, אנחנו צריכים להגיע לישראל, המשיח בקרוב יגיע", היא קוראת. למרות שהוא מביט אחורה על הסיטואציה באירוניה, הגיבור מבין שהשייכות לישראל, סימבולית ככל שתהיה, נצרבה בזהות היהודית שלו כבר כשהיה ילד. כבר אז שוכנע שלא משנה כמה עמוק יהיה החיבור שלו למקום שבו יגדל, הוא תמיד יהיה שייך באופן חלקי גם למקום אחר. הוא מבין שהשיח המשיחי, הגאולי, על חשיבותה הטוטאלית של ארץ ישראל, חלחל אליו והיה אחד הגורמים להחלטתו לעזוב את חייו השקטים והנוחים בארה"ב ו"לקחת חלק במשהו, להיות מישהו". כלומר, להתגייס למוסד. המורה המעופפת, אגב, עברה לגור בהתנחלות בשומרון.