לפעמים בחשכת הלילה, אפשר לראות רק אור ירח

יתוּש מוח

1.

כשהייתי קטן היה לי משחק מטומטם שהייתי משחק עם עצמי. הייתי מעמיד פנים שאני כל מיני דברים. לפעמים הייתי עיוור – עוצם עיניים ומנסה ללכת ברחוב או בחורשה בלי ליפול; לפעמים הייתי מעמיד פני חירש – ובאמצע שיחה פשוט מנסה להיעלם כאילו אני לא שומע; לפעמים הייתי מעמיד פנים שיש לי יד אחת, או שאין לי ידיים בכלל, או שאני נמוך מאד, או שיש לי אלצהיימר ואני לא זוכר איפה אני נמצא ולאן אני הולך. בכל פעם שהייתי עושה את זה, הייתי מנסה לבחון אם אני מצליח להתמודד עם העולם למרות המגבלה המדומה שלי: האם אני מצליח לסובב את הידית של הדלת? האם אני מצליח ללכת לשירותים? להגיע הביתה?

לפני שוולט ויטמן היה וולט ויטמן

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-3.3.2017

מדורי הספרות נרעשו בשבוע שעבר בעקבות הגילוי המפתיע של רומן אבוד מאת המשורר האמריקאי וולט ויטמן. The Life and Adventures of Jack Engle, רומן קצר בשישה חלקים, פורסם בשנת 1852 בעילום שם על דפיו של עיתון ניו-יורקי קטן, מבלי שיעורר עניין רב. רק בקיץ האחרון, דוקטורנט לספרות באוניברסיטת יוסטון שבטקסס מצא בכתביו של ויטמן רמזים לכך שהוא למעשה מחבר הספר, שנחשף כעת במלואו ברשת.

The Story Of Sex: סיפור ללא שוליים

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-17.2.2017

אם בעבר ספרים על סקס היו נקראים בחדרי חדרים, עם פנס מתחת לשמיכה, בשנים האחרונות הם כבר עומדים בגאון בקדמת המדף. ולא מדובר רק ב-"חמישים גוונים של אפור" ומבול הספרות הארוטית שהגיע אחריו, אלא גם בפרסום של לא מעט ספרים שעוסקים ביחסי מין ובמיניוּת באופן מעמיק. לחבורה הזאת הצטרף לאחרונה הרומן הגרפי הנועז The Story Of Sex מאת פיליפ ברנו, סקסולוג ופסיכיאטר צרפתי. הספר הפך לרב-מכר היסטרי בצרפת מיד עם צאתו, ותורגם לאחרונה לאנגלית. הצלחתו של הספר לא מפתיעה – הרי אם יש משהו מעניין יותר מספר על סקס, זה ספר על סקס עם ציורים.

גברים לבנים. הם בכל מקום

ספרים

גברים לבנים מתים – אבנר שץ, לוקוס

כשעבדתי בתולעת ספרים, היתה לנו לקוחה קבועה בשם אורנה שמאד אהבתי. לא רק שהיא נחמדה וחכמה, אלא שגם יש לה טעם מצוין בספרים. אבל באמת מצוין. כזה שכל המלצה שלה צריך מיד לכתוב כדי לא לשכוח. בזכותה קראתי כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. היא היתה מגיעה לעבוד בבית הקפה כמה פעמים בשבוע ותמיד היינו מדברים על חוויות הקריאה האחרונות אחד של השנייה.

לפני כמה שנים המלצתי לה על איזה ספר, אני אפילו לא זוכר איזה, אבל את התשובה שלה אני לא שוכח: "האמת שכבר אין לי כח לקרוא ספרים שכתבו גברים". כששאלתי אותה בהפתעה למה, היא סיפרה לי שבמשך כמה חודשים היא קראה רצף של ספרים מצוינים שכתבו נשים, מבלי להתכוון. אחרי זה כשהיא ניסתה לחזור ספרים שכתבו גברים, היא הרגישה שהם פשוט עולים לה על העצבים. אז היא החליטה לשוב לידיהן הבוטחות של נשים. זה לא הגיע מתוך עמדה עקרונית במיוחד, פשוט עניין של העדפה. פשוט אין לה כח אליהם. לא בא לה, מה כבר אפשר להגיד לה?

מה אכפת לציפור: שיחה עם מקס פורטר

ספרים

אלעד בר-נוי, לונדון

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-10.2.2017

מקס פורטר תמיד ידע שהספר הראשון שיכתוב יעסוק במשפחה שלו. "כל החיים אח שלי ואני ניסינו להבין איך לספר את הסיפור הזה, לעצמנו ולאחרים. היינו ילדים עצובים. הסתכלנו על העולם סביבנו וראינו שהוא לא טוב. אוצר המילים שלנו גובש מאמנות מורבידית ומספרים קודרים. הרגשנו שהם היחידים שמספרים לנו את האמת. בפעם הראשונה שאח שלי קרא את הספר שכתבתי הוא פשוט אמר, 'כן, נכון'. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר יותר מזה".

בוא הביתה: מחשבה בשישה חלקים

לונדון

1.

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי שומע את השיר בוא הביתה של שולה חן, הייתי מדמיין את ההורים שלי. באותם ימים, "הביתה" או בית, היו מבחינתי ההורים, אחים שלי ואחותי. לבית לא היה קיום נפרד מהם, ולכן לא היתה לו משמעות נוספת. הנוכחות שלו היתה כל-כך טוטאלית בחיים שלי, שהיא היתה שקופה עבורי. ובכל פעם שהייתי שומע את השיר, לא הייתי מדמיין את המבנה שאני גר בו, אלא מדמיין אותם.

למה אני רוצה שיקרו דברים רעים לאמנים שאני אוהב

מוזיקה

"כאבי גדילה", שרף אורנים – אביב גדג'

פעם צפיתי בראיון עם אדל, לכבוד צאת האלבום השני והמגה-מצליח שלה, "21". אדל כתבה את שני האלבומים הראשונים שלה אחרי שתי פרידות כואבות, ורוב השירים בהם עוסקים בכאב שבפרידה. בשלב מסוים המנחה שאל אותה "את מפחדת שאם תהיה לך זוגיות טובה לא תצליחי לכתוב יותר שירים טובים?". אדל, שעד אותו רגע היתה המרואיינת הכי נונשלנטית בעולם, נראתה פתאום מוטרדת. היא גמגמה קצת, חייכה ולבסוף הודתה "כן, אני מפחדת".

על היתרונות שבלסתום את הפה

לונדון

כשהגעתי לביקור בישראל, הייתי צרוד מאד. כמה ימים לפני הטיסה חטפתי צינון, שהסלים מהר לכאב גרון ולקול צרוד. אני מודה שהיה בזה גם משהו נחמד. הקול שלי השתנה והעמיק, ופתאום מצאתי את עצמי שולח לאנשים הודעות קוליות, גם כדי לעורר רחמים בגלל הגרון הכואב, אבל בעיקר כדי להשוויץ בקול החדש והטום-ווייטסי שנהיה לי. הקול הזה לא החזיק הרבה זמן, וכשדיברתי עם הפקידה בביקורת הדרכונים בנתב"ג כבר נשמעתי כמו ילד בר-מצווה שמתחלף לו הקול. לכן כשיצאתי משער הנוחתים גמלתי בליבי החלטה – אני אהיה בשקט בימים הקרובים. לא אדבר הרבה, אתן לגרון שלי לנוח, וככה הקול שלי יחזור. אז גמלתי.

המונרכיה מעולם לא נראתה טוב יותר

יתוּש מוח

The Crown, Netflix

לבריטים תמיד היתה נטייה להיאחז בטוב והישן. אם זו הנסיעה בצד שמאל של הכביש, השטיחים מקיר לקיר בכל הבית, כולל בחדר השירותים, ואפילו הברזים האידיוטיים שמציעים רק מים רותחים או מי קרח (מה כל-כך נורא במים נעימים?). "The Crown", הסדרה החדשה והמדוברת של נטפליקס, נאחזת גם היא במה שהוא ככל הנראה המוסד המיושן מכולם – בית המלוכה הבריטי. "The Crown" נכתבה ונוצרה מתוך אהבה גדולה למונרכיה האנגלית. הסדרה מציגה בפירוט רב את שושלת ווינדזור הענפה, ומתארת בעונג דקדקני את טקסיו ומנהגיו של בית המלוכה, מבלי לגלוש לביקורת של ממש על עושרו המופלג או נחיצותו במאה ה-20.

נשמה אלקטרונית

מוזיקה

 

ג'יימס בלייק בלונדון, 2.11.2016

לפני שביצע את השיר האחרון בהופעה שלו אתמול ב-Eventim Apollo Theatre, פנה ג'יימס בלייק אל הקהל בבקשה חריגה: "הייתם קהל נהדר, באמת. אבל עכשיו אני צריך שתתנו לי לעשות משהו לבד. רק אני. אני צריך שתהיו בשקט רק לשיר אחד." בלייק רצה להקליט את עצמו וליצור מעין מקהלת אקפלה מהקול שלו, ועבור כך דרש מהקהל להוריד פרופיל, לא למחוא כפיים, לא להריע, לא לצעוק, לא לשרוק – פשוט להקשיב. לאורך כל השיר עוברים באולם גלים של התפתלויות, של אי-נוחות. אפשר להרגיש כמה הקהל נבוך. כמה קשה לו לא להשמיע את עצמו. פתאום כולם נזכרים לכחכח בגרון, להשתעל שיעולים קטנים ומנומסים, למשוך באף, להתגרד, לנשום בכבדות, כאילו מבקשים להזכיר לבלייק ובעיקר לעצמם – אנחנו עדיין כאן. כשהסתיים השיר הקהל פרץ במחיאות כפיים, שריקות וקריאות נלהבות של הקלה.