שלא נדע, חלק ג': המדריך התרבותי למצוברחת ולדכאוני

מוזיקה, ספרים, שלא נדע

לא תמיד צריך סיבה. לפעמים זה פשוט קורה. נוחת, מלמעלה. זה לפעמים קצת חסר שם. זה חסר פנים. זה חמקמק. אבל הוא שם, או-הו, ועוד איך. קמים איתו בבוקר. זה יושב על החזה. זה שוחה בעיניים. זה שואב את האנרגיה. חרדה? דיכאון? באסה? ראמה? חורף? יש לו כל מיני פנים. אבל גם כשלא מזהים אותם, הוא שם. תסמכו עליו.

שלא נדע, חלק ב': המדריך התרבותי לשבוּר-הלב הטרי

מוזיקה, ספרים, שלא נדע

פרידות מגיעות בכל מיני צורות. כשמזכירים מילים כמו אֵבֶל או אובדן, בדרך-כלל מתכוונים להתמודדות עם הכאב הנורא כשמישהו קרוב הולך לעולמו. אבל כל מי שנשבר לו הלב יעיד שהצלילה שמגיעה אחרי פרידה קשה, יכולה להכאיב ממש כמו מוות של קרוב. ולפעמים, ברגע עצמו, אפילו יותר. אולי זה בגלל הנסיקה של ההתאהבות שהופכת את הדרך למטה לארוכה ומסוכנת יותר, ואולי זה בגלל התחושה הזאת שכמעט הייתי שם, כמעט הגעתי… אבל לא.

שלא נדע, חלק א': המדריך התרבותי למתאבּל הטרי

מוזיקה, ספרים, שלא נדע

מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.