בואו נודה בזה – פורים זה חג נורא. התחפושת, שהיא תמיד חסרת-חן, מתפקששת או נקרעת או נשרפת או נדבקת, גשם יורד ומקלקל הכל והופך את הכל לסמטוחה של איפור נזלת וכוונות טובות, משלוח המנות שנותנים תמיד מוצלח יותר מזה שמקבלים, אוזני המן מכל עבר מעמידים פנים שיש בהם שוקולד אבל בעצם זה פרג בטעם של אכזבה, ילדים שרים שירים קריפיים עם אווירת פדופיליה, וגרוע מכל – יש כמו סטטוס קוו תובעני שדורש מכולם – שמחו! זה הזמן להיות שמחים!

למרות הסיוט נוטף המסקרה וההנג-אובר הבלתי-נמנע, פורים מציע גם הזדמנות חד-פעמית. הזדמנות להעמיד פנים, ולו רק לערב אחד, שאנחנו מישהו או מישהי או משהו אחר. אבל יותר טוב מזה – אנחנו לא באמת חייבים להצליח בשינוי, אנחנו נותנים את הגרסה שלנו, הביצוע שלנו – איך אני הייתי נראה בתור שחקן פורנו משנות ה-70, או אומה תורמן מספרות זולה או מפזר חום אנושי (תחפושות אמיתיות שלי דרך אגב). כלומר, אני לא באמת צריך לשכנע מישהו שאני מישהו אחר, אני יכול להראות לו איך המישהו הזה היה נראה אם הוא היה אני. וצריך להודות, במקום הגבולי הזה יש דבר מה מפתה.

קאברים, כשהם טובים, עושים דבר דומה. המבצע של גרסת הכיסוי מאפשר לעצמו, לכמה דקות בלבד, להיות מישהו אחר. אבל לא באמת להיות מישהו אחר, אלא לבצע את המישהו הזה – משל היה הוא. כשאני מדבר על קאבר, אני לא מדבר על הביצוע המאה אלף ל-Summertime (הנפלא) של גרשווין, אלא לביצוע שעומד ביחס לביצוע מקורי אחד. נכון, הוא צריך לעמוד גם בפני עצמו, אבל מה שיהפוך אותו לקאבר של ממש – כך, במוח שלי – הוא דווקא האופן שבו הוא יתכתב עם הביצוע המקורי. בעיני, קאבר טוב הוא מעל הכל פיצוח. הוא צריך לפצח איזה גרעין מהשיר המקורי, להשליך את כל השאר, ובאמצעות הגרעין הזה לברוא את השיר מחדש בעולם. לכן גרסת כיסוי זה ביטוי לא מוצלח – כי קאבר טוב אמור דווקא לגלות משהו על המבצע שלו, ויותר מזה, על השיר המקורי.

אם כך, לכבוד פורים, החלטתי לבחור כמה מהקאברים המעניינים ביותר, הטובים ביותר, הגבוליים ביותר, שלא רק מביאים גרסה רעננה לשיר, אלא באמת מצליחים לפצח אותו, לפרק אותו, ולהגיש אותו מחדש.

בנוסף, הכנתי משלוח מנות בצורת פלייליסט מלא בקאברים מעולים, שתוכלו להאזין לו בבית במקום להעמיד פנים בסטורי שאתם נהנים במסיבה. אתם לא עובדים על אף אחד.

Portishead – SOS
וידוי – תמיד אהבתי את אבבא. מאד. לא בקטע אירוני, לא בהפוך על הפוך, נהניתי להאזין לשירים שלהם, רצתי לצלילי המיטב שלהם, עפתי על מאמא-מיה (פעמיים!) ובכיתי כשמריל סטריפ שרה את The Winner Takes It All (פעמיים!). אבל אז באו פורטיסהד ושרו שיר של אבבא. והזכירו לי איך מוזיקה נשמעת. ומה היא אמורה לעשות לגוף כשהיא באמת עובדת, איך היא מכווצת את כלי הדם, איך היא מפעימה את הלב בחוסר-תיאום מענג, איך היא מזיזה אותנו, ביותר ממובן אחד. בתחילת הקאבר של פורטיסהד נשמע צליל גבוה – קוד מורס של SOS, שמבקש – הצילו את נשמותינו. אבל כששומעים את בת גיבונס שרה בבבעתה גמורה, מבקשת על הנשמה שלה, מבינים שהקול שלה הוא האזהרה המבהילה ביותר. פחד אלוהים.

*

Gnarls Barkley – Reckoner
גם אם השם לא מוכר לכם, אתם וודאי מכירים את השיר הזה של רדיוהד שבו תום יורק שר "אהה אהה אהה אהה אהה אהה, אהה אהה". השיר הזה, שכמו רבים מהשירים של רדיוהד, אין לי מושג במה הוא עוסק, עטוף בתופים, מצילות וצלילים אלקטרוניים, מתפשט בביצוע של נרלס ברקלי מרוב השכבות המוזיקליות ונותן לקול הענק של סי-לו גרין (זמר הסול הגדול ביותר בדורנו, לדעתי) לזעוק מבירא עמיקתא. אם תום יורק נשמע כמו נער עצוב שמקליט בחדר מוזיקת-כאב לילית, סי-לו לוקח את הכאב שלו והופך אותו לזעקת אמצע היום, עירומה וגלויה, וכואבת לא פחות.

*

דנה אינטרנשיונל – ישנן בנות
את השיר הזה, שמבצעות במקור בנות להקת הנח"ל, כתב יורם טהרלב והלחין יאיר רוזנבלום. שני החבר'ה-לצים אלה הס(ג)בירו לבנות ישראל מדוע הן לא מוצאות חתן, וניסחו עבורן מה עליהן לעשות כדי לא להיחשב לשטחיות, קלות דעת וקלות באופן כללי. אבל גם הנשים "הטובות" ששרות "אבל אני איני כזאת", יודעות שבסופו של דבר, אם ירצו למצוא חתן, תיאלצנה להרים ישבניהן ולהתנהג כמו שאר הבנות, במין פרדוקס בלתי נגמר שבגללו כל הנשים אותו דבר. נכון, זה שיר הומוריסטי ויעני-מודע-לעצמו, ובכל זאת, הוא מבטא היטב את מה שכל מיני גברים חושבים – נשים דעתן קלה עליהן, ובתור בונוס גם מוסיף עצה – אם אתן רוצות שלא ייטפלו אליכן, תתלבשו צנוע. באה דנה אינטרנשיונל בשמלת מיני ורודה וכפפות לבנות וארוכות ואומרת 'ככה?'. בעיבוד שמשלב ביטים אלקטרוניים עם אקורדיון, מוזיקה ערבית ומארש צה"לי, היא רוקדת עם מצעד של נשים – נשות עסקים, רופאות, נזירות, רקדניות בטן – ועושה ריקליימינג משוגע למילים הסקסיסטיות של טהרלב. כשהיא שרה "ישנן בנות אשר קוראות ללא בושה את השטויות ב'לאישה', וזה אם תשאלו אותי, כל עולמן התרבותי", היא מניחה את הידיים על החזה ועל הלחיים בזעזוע מזויף, וקיטור של אירוניה בוקע ממנה, מתריס – לכו חפשו. כשאישה כמו דנה אינטרנשיונל שרה בקריצה "אבל אני איני כזאת" היא בעצם אומרת לכל הטיפוסים האלה – תאמינו לי, אין לכם מושג איזה בנות ישנן בעולם.

עוד משהו: גם מרינה מקסימיליאן נותנת ביצוע ענק לשיר הזה, עם פרשנות מבריקה למילים, וגם תוספת ביוגרפית קורעת-לב.

*

Amy Winehouse – A Song For You
בסיום הקלטת הקאבר הזה, אומרת איימי ווינהאוס למפיק באולפן "אני רואה את דוני האתווי כמו קולין אנדרסון או מרווין גיי, באמת זמר גדול. אבל דוני האתווי… הוא לא היה יכול להכיל את עצמו, היה לו משהו בפנים, אתה יודע?". האתווי, אחד הזמרים עם הקול הכי יפה ועצוב אי פעם, התאבד בגיל 33 בגלל דיכאון. A Song For You שלו זכה להמון ביצועים, וכבר הפך לשיר אודישנים נפוץ. הביצוע של איימי ווינהאוס הוא לא ביצוע גדול. איימי, בתקופה לא טובה, טועה בקצב, מבלבלת את המילים, בקושי מצליחה להחזיק מעמד. אבל לכן ברור שהיא המבצעת המושלמת לשיר היפהפה הזה. כי כשהיא שרה בהתנצלות "I've sung a lot of song, I've made some bad rhymes" אי אפשר שלא להאמין לה, ואז כשהיא ממשיכה "but we're alone now, and I'm singing this song to you" אני באמת מרגיש שהיא מתכוונת לזה, למרות שהיא בקושי מצליחה. כי גם היא, כמו דוני האתווי, לא הצליחה להכיל את עצמה.

*

עמיר בניון – את אינך
אפילו ג'ף לין לא ידע שהשיר שלו כל-כך טוב. התלבטתי אם תרגום שיר נחשב לקאבר, אבל מה שעמיר בניון עושה עם Now You're Gone הוא לא רק חידוש, הוא לוקח איזה את מה שנשמע כמו שיר  גנרי על פרידה גנרית, ומאתר בו את האימה הגדולה שבהיפרדות, אימה שלא באה לידי ביטוי כשיש להקה חביבה שמדקלמת קולות-רקע וסאונד שנשמע כאילו הוא לוקח השראה מסטינג בקליפ הזה שהוא נוסע עם יגואר למדבר ולא מוריד את מצלמת הוידאו המטופשת שלו מהידיים. עמיר בניון מנקה את השיר המקורי מכל קשקושי רוק הניינטיז שלו וחושף, מתוך הזרמים הקרקעיים שלו, את מה שהשיר הזה באמת – מוזיקה ערבית. לא סתם השיר הזה גרם לטומי לפיד להגיד את הציטוט האווילי שלו על כיבוש טול-כרם.

*

ANOHNI – Crazy In Love
להיט ריקודים מצוין, שיר פופ שכובש מצעדים ומחזיק מעמד בתודעה ובפלייליסטים של מסיבות, חייב להיות גם מרגש. תבדקו את זה. לכל הלהיטים הגדולים באמת של סיה, ריהנה, ליידי גאגא, כולן, יש כוח לרגש גם כשמפשיטים אותם לחלוטין. להיט פופ אמיתי נשמע מעולה גם על גיטרה. לביונסה יש לא מעט בלדות מרטיטות, אבל בעיני השיר הכי מרגש שלה הוא Crazy In Love. אני יכול לפצוח פה בשפּיל שישכנע אתכם שאני צודק, אבל הדרך הכי קלה להבין את זה היא להאזין לביצוע העצום של אנוהני (אנטוני לשעבר). אנוהני שרה בקול המלאך העצוב שלה לזה שהיא אוהבת, היא מתחננת אליו, מנסה להסביר לו, מנסה להסביר לעצמה, עד שהיא לוקחת מטבע לשון בנאלית כמו 'מאוהבת בטירוף' או 'מטורפת מאהבה' ומראה לו שזו המציאות הכי מילולית שיש.

עוד משהו: את הקאבר שלה ל-If It Be Your Will של לאונרד כהן צריך להניח מאחורי חלון זכוכית ולשבור רק במקרה חירום.

*

שלומי סרנגה – את תלכי בשדה
שלומי סרנגה צועד הישר לתוך קודש-הקודשים של התרבות האשכנזו-ישראלית – חוה אלברשטיין פינת לאה גולדברג – מתיישב ליד ארון הברית, ומתחיל לשיר. שישים שנה של ארץ ישראל הישנה והטובה חולפים בחלון, גיטרה ענוגה ופסנתר רגיש ונחוש, רפרנסים לשואה ולצרות של אחרים, אבל על סרנגה זה לא מאיים כי מותר בם לנגוע, מסתבר. סרנגה, ברגע של גאונות מוזיקלית (יחד עם יוני בלוך), מפגיש את מוזיקת ימי בין המְצָרִים של הציונות – יום השואה עד יום הזיכרון – עם קול של זמר שירי דיכאון והד של צלחות נשברות ברקע, ומראה שיש במפגש הזה הגיון קוסמי. הביצוע הזה הוא הסיוט הנורא ביותר של טהרני מוזיקה ואחרים, לא בגלל שהם כועסים שזמר הטברנות היווני הרס להם את אחד מנכסי צאן הברזל שלהם עם הבוזוקי, ה-ר' הגרונית והחזה החלק שלו, אלא בגלל שהם יודעים שהוא עשה את זה מעולה.

עוד משהו: אני יודע לדקלם ביוונית מושלמת את הקאבר שלו יחד עם רד בנד ל-Don't Let Me Be Misunderstood.

*

Sonic Youth – Superstar
מה אני אגיד לכם, אני מרגיש שהקרפנטרז כתבו את השיר הזה רק כדי שסוניק יות יעשו לו קאבר. הרי ברור שהחלילית הסכרינית הזאת צריכה להפוך לגיטרה חשמלית, וברור שהקול הנעים של קרן קרפנטר עם קולות הרקע של אח שלה צריכים להתחלף בלחישה של תרסטון מור, עם דיסטורשנים מאיימים ברקע שלא באמת מגיעים לפורקן. כי השיר הזה מתעסק עם אחת השאלות האיומות ביותר, שאף תשובה לא יכולה באמת לענות עליה. בשביל ביצוע כזה עושים קאברים, בחיי.

*

Whitney Houston – I Will Always Love You
השיר הזה שייך לסוגת "מהההה בכלל לא ידעתי שזה קאבר", ובכל זאת הוא נכנס לרשימה. כי הביצוע העצום של וויטני יוסטון, אללה ירחמה, שונה במהות שלו מהביצוע המקורי של דולי פרטון תיבדל לחיים ארוכים (שגם כתבה את השיר), ומצליח להראות סוג שונה של התמודדות עם שיברון לב. בעוד שדוֹלי שרה אל האיש הזה שהיא כל-כך אוהבת ובכל זאת עוזבת, מקדישה לו כל מילה, מתקשה להאמין למילים שהיא אומרת, וויטני שרה לעצמה, משכנעת את עצמה שהיא עשתה את ההחלטה הנכונה. אם דולי באה מהמקום הכואב ביותר, הבודד ביותר, הפגיע ביותר, וויטני באה ממקום מחוזק ועוצמתי, שאפילו סולו הסקסופון הצ'יזי שמגיע באמצע לא מצליח להחליש אותו. וזה לא רק עניין של גישה שונה, יותר מכל, ההבדל בין הביצועים שלהן הוא בתזמון. דולי שרה רגע אחד לפני שהחיבוק נגמר, ממש בדקה האחרונה, כשהיא לא לגמרי מאמינה שזה זה, ואולי עדיין לא לגמרי מבינה את גודל ההפסד. וויטני שרה אחרי תקופת האבל, כשהיא כבר יצאה מהפיג'מה, התלבשה יפה, והראתה לעולם שהיא מסתדרת לבד. ומה לגבי תקופת הביניים הזאת, הימים המטונפים-באמת של אחרי הפרידה? הנה הצעה.

*

James Blake – A Case Of You
שוו לנגד עיניכם סינגר-סונגרייטר. מה אתם מדמיינים? אני אנחש – דמות עם שיער ארוך מדי, בגדים זרוקים מדי, גיטרה אקוסטית מדי, עם שירים סנטימנטליים מדי. אני בכיוון? בא אדון ג'יימס בלייק ואמר – היי, יש לי פרשנות קצת אחרת למושג הזה. ופתאום אנחנו רואים בחור ג'ינג'י גבוה ורזה עם מעיל ארוך, שיושב כפוף ליד כל מיני מכשירים משונים עם כפתורים ואורות זוהרים, ומפרק לחלוטין את כל מה שאנחנו יודעים על צמד המילים השחוק הזה. כי מתחת לנהרות הביטים והסינתיסייזרים, ג'יימס בלייק הוא קודם כל סינגר-סונגרייטר, הוא קודם כל כותב שירים ומבצע אותם, וכשהוא לוקח את אחד השירים היפים ביותר של המלכה האם ג'וני מיטשל, הוא לא אומר משהו חדש רק על השיר הזה, אלא על מוזיקה בכלל. את קול הסופרן והגיטרה האקוסטית מחליפים קול קצת מתכתי ופסנתר חשמלי, ומזכירים לנו שרגש עלול להישמע קצת אחרת במאה ה-21.

עוד משהו: אי אפשר שלא להזכיר את הקאבר של בלייק לפייסט, שבעיני עולה בקלות על המקור היפה מלכתחילה.

*

גבע אלון – You Lost Me
צריך חוצפה גדולה כדי לעשות קאבר לכריסטינה אגילרה. מה כבר אפשר להוסיף לביצוע של זמרת עם קול כזה ענק וטוטאלי? אבל גבע אלון לא בא להתחרות עם אף אחד. הוא משחק עם השיר של אגילרה הרחק מהמגרש שלה. הוא פשוט לוקח אותו ושואל את עצמו – מה היה קורה אם אני הייתי כותב את השיר הזה? בלי כלי נשיפה, בלי משחקים עם הקול, בלי שואו, ישר ולעניין. ופתאום המילים הדרמטיות של השיר מקבלות איזו זריקת מציאות, ואיכשהו הופכות לדרמטיות הרבה יותר. כשגבע שר "I feel like our world's been infected" ממש אפשר להרגיש בבטן את בלתי-האפשריות של הבגידה, את הזיהום שבשבירת האמון.

*

זהבה בן – זמר שלוש התשובות
כשרבקה זוהר שרה את השיר הזה, אני מדמיין אותה קצת כמו שהיא מדמיינת את עצמה בשיר, כלובשת קטיפה מבריקה, עומדת זקופת מבט, קפואת פנים, ושרה בלי למצמץ לגבר ההרסני הזה שמאמלל את חייה, והיא ממשיכה לאהוב אותו. אבל כשזהבה בן שרה אותו, אני מדמיין אותה יושבת ליד הטלפון, מגז'דרת את החיים שלה על הגבר הזה שהרס את חייה. זהבה בן ורבקה זוהר יודעות דבר או שניים על גברים הרסניים, אבל כשהן שרות את המילים המצמיתות של אלתרמן, למרות האזהרה הקשה שטמונה בהן, קשה שלא לערוג קצת לרגעים מחלעי הנפשות האלה, של עיוורון מוחלט לטוב-ורע וכניעה מוחלטת לאדם שאיתך, או שאיננו.

*

ולסיום, כמובטח: פלייליסט הקאברים הטובים ביותר, אלה שמופיעים בפוסט ואחרים. זה פלייליסט דינמי. אתםן מוזמנים ומוזמנות לכתוב כאן או בפייסבוק עוד המלצות לקאברים (אבל באמת מעולים!), מבטיח להוסיף אותם.