כולנו חברים בכל מיני קבוצות, לפעמים בלי שאנחנו בוחרים בהן. יש אנשים שאלרגיים לפרווה של חתולים, הם שייכים לקבוצה הזאת. יש אנשים שבחרו להיות טבעונים, הם בחרו להשתייך לקבוצה הזאת. גם אני חבר בכמה קבוצות שבחרתי להשתייך אליהן – אני שמאלני, אני דתי לשעבר, אני אוהב-ספרים-אוכל-מוזיקה. אני חבר גם בכמה קבוצות שלא בחרתי להיכלל בהן – אני יהודי, אני ישראלי, אני חצי-תוניסאי וחצי-אפגני (!), אני הומו, הכל ידוע. אבל יש עוד קבוצה אחת, כמעט שקופה, שאני משתייך אליה כבר שנים. הגיע הזמן להגיד את זה בקול, אוי ואבוי, שאלוהים ישמור אותי – אני גבר.

*

מתוך כל הקבוצות שאני משתייך אליהן בעל כורחי, עם זו הכי קשה לי. כי אני יודע מה זה אומר להיות יהודי (הסבירו לי מגיל קטן, ולא תמיד הסכמתי עם זה), ואני יודע מה זה אומר להיות ישראלי (מסבירים לי כל הזמן, ואני כמעט אף פעם לא מסכים עם זה), אני אפילו יודע מה זה אומר להיות הומו (תאמינו לי אתם לא רוצים לדעת). אבל מה זה אומר להיות גבר? למה אף אחד לא מסביר את זה?

*

בתור ילד, תמיד ידעתי שאני קצת, איך נקרא לזה, "עדין" יותר ביחס לאחרים. בהתחלה לא היה לי שם לזה, אבל ידעתי שיש לזה ביטויים חיצוניים. שנאתי לשחק כדורגל, העדפתי לקרוא ולהסתובב עם הבנות. אני זוכר שביום הולדת 9 שלי הלכתי עם שלושה חברים לראות סרט בקולנוע. אני רציתי לראות את 'החתונה של החבר שלי', אבל הם התעקשו לראות את 'עימות חזיתי'. מרוב שסבלתי בסרט יצאתי אחרי חצי שעה וחיכיתי להם עד סוף הסרט. איך אומרים, פה חשדתי.

*

אם אני מסתכל היום סביבי ומנסה להבין מה זה אומר להיות גבר, אז התשובה שאני מקבל היא די ברורה: להיות גבר זה אומר שיש לי זין, ואני עושה כל מה שאני יכול כדי להזכיר לכולם שהוא שם, ושהוא הכי גדול. כלומר, אני חזק, אני כובש, אני בטוח בעצמי, אני תמיד צודק, אני לוקח בכוח, יש לי זכות לדבר תמיד ואני אשתמש בזכות הזאת. ואם מישהו לא מסכים איתי או עומד בדרך שלי, אני אחסל אותו. אני אזיין אותו.

*

בסביבות גיל החטיבה, כשכבר ידעתי לתת ל"עדינות" הזאת שם מול עצמי, גם החברים סביבי התחילו להרגיש אותה. ומדי פעם הייתי חוטף ריקושטים בגללה. כל מיני אמירות וכינויים שבבסיס שלהם היה איזשהו ערעור על הגבריות שלי. וזה היה מאיים. למזלי, תמיד ידעתי להיחלץ מהמצבים האלה בעזרת לשון חדה ומחשבה מהירה, שני הנכסים הכי חשובים שהיו לי בתור נער.

אבל הם לא הספיקו לטווח ארוך. ככל שעבר הזמן הייתי צריך לעבוד קשה יותר. כשהייתי בתיכון ניסיתי להיראות כמה שיותר גברי, לפחות לפי מה שהבנתי שנראה גברי. איך זה התבטא? נעלי טימברלנד מגושמות (שלאחרונה דווקא חזרתי אליהן ואני מודה שיש בהן משהו), סווצ'רים גדולים וחסרי צורה, חולצות פלנל מחרידות, מכנסי דגמ"ח שעד היום מעבירים בי צמרמורת ועוד שאר מרעין בישין. אבל היו לזה גם ביטויים עמוקים יותר: הייתי מנסה לדבר בטון נמוך יותר; הייתי מחזיק את הצחוק שלי בפנים ומרסן אותו כדי שלא יהיה מתגלגל וגבוה מדי; הייתי משתמש במילים כמו 'אחי' או 'גבר' (בחיי!); הייתי מעמיד פנים שאכפת לי מהמונדיאל או מהיורו או מהקלאסיקו או מה שזה לא יהיה; כשהייתי שומע דסטניז צ'יילד (הלהקה הכי טובה שהיתה אי פעם, וכל מי שחושב אחרת שלא ידבר איתי) הייתי דואג שזה יהיה בווליום הנמוך ביותר באוזניות, כדי שלא ישמעו. ולמרות זאת, הסתדרתי.

כשהגעתי לצבא, הדברים התחילו להשתנות. לראשונה בחיי פגשתי חילונים אמיתיים. לא דתיים לשעבר, לא בני-דודים שלי שההורים שלהם הם דתיים לשעבר, אלא חילונים אורגינל, מהניילונים. ופתאום, בפעם הראשונה, שמעתי איך גברים מדברים על נשים. בלי מעצורים, בלי ריסון, בלי לייפות דברים. פתאום, הבנתי שהפחד שלי הוא לא שאני לא גברי מספיק. הבנתי שאני מפחד להיות גבר. ואם זה מה שצריך להיות בשביל להיות גבר – אז לא, תודה, אני לא רוצה להיות גבר.

*

יש לי איזו תחושת שייכות ואחריות בלתי-רצונית כמעט לכל קבוצה שאני משתייך אליה. כשאני שומע על פשע שנאה אנטישמי או הומופובי, אני נסער יותר מאשר כשאני שומע על "סתם" פשע אלים. כי אני מרגיש שמישהו מאיים גם עלי. אבל בשייכות הזאת יש אחריות דו-כיוונית; כשאני שומע שיהודי, או דתי, או מזרחי, או ישראלי, או שמאלני, או הומו עשה משהו רע – גנב, רצח, אנלא יודע מה – זה מפעיל אותי יותר. בגלל שאני מרגיש פמיליאריות ואפילו קהילתיות מסוימת עם האנשים האלה, מבאס אותי ומכעיס אותי שהם פשעו בצורה כלשהי כלפי מישהו אחר. אבל מה עושים כשלקבוצה שאתה שייך לה יש כזה רקורד בעייתי?

*

קצת אחרי שיצאתי מהארון, בערך בגיל 23, ישבתי עם חבר בבית הקפה של קום איל פו בנמל תל-אביב. המלצר החתיך-אך-חמוץ-פנים ניגש אלינו ושאל "מה תרצו להזמין?". אני חושב שאמרתי שאני רוצה ארוחת בוקר, ואז הוא שאל "ומה תרצי לשתות?". "סליחה?", עניתי לו. "מה תרצי לשתות?" הוא חזר, בחיוך מתריס. שאלתי אותו למה הוא פונה אלי בלשון נקבה, והוא אמר שככה נהוג אצלן, ושהן פונות לכולם ולכולן בלשון נקבה. התעצבנתי. ביקשתי ממנו שידבר אלי בלשון זכר, והוא לא הסכים. ואז כשאמרתי לו שאנחנו נלך אם הוא לא יפסיק, הוא ענה "זו בחירה שלכן". אני רוצה להתעכב על הרגע הזה. התעצבנתי בצדק. זה מעצבן כשפונים אליך במכוון שלא במגדר שלך, במיוחד כשאתה מבקש שיפנו אליך בצורה מסוימת. וזה מעצבן שמלצר חתיך-אך-חמוץ-פנים עושה את זה, בקטע היפסטרי פסבדו-פמיניסטי-הו-כה-צודק. אבל מה שעיצבן אותי באותו רגע לא היה זה. התעצבנתי שמישהו פנה אלי בלשון נקבה. נעלבתי שמישהו רמז שיכול להיות שאני לא באמת גבר.

*

אני רוצה לעשות רגע הפסקה מתודית, ולבקש מקוראיי הגברים (אני יודע שאתם שם), לקרוא כמה משפטים, בקול הרגיל שלכם: "אני אוהבת אותך". "אני שמחה". "אני לא בטוחה". "אני אשה". ואני רוצה עכשיו שתענו בכנות – איך גורם לכם להרגיש? זה מעקצץ לכם מוזר? ועכשיו תנסו לדמיין שאתם מדברים יום שלם רק בלשון נקבה – ושפונים אליכם כל היום בלשון נקבה. בעבודה, במסעדה, בדואר. איך זה יגרום לכם להרגיש? קטנים? חלשים? מושפלים? תרגישו הומואיים או נשיים? זה יפגע לכם בגבריות?

למה בעצם זה גורם לנו להרגיש ככה? הגבריות שלנו באמת עד כדי כך דקיקה ושברירית?

*

מדי פעם אני חוזר לעלבון הזה בקום איל פו. הוא משמש לי תזכורת לזה שלמרות הכל, אני עדיין גבר. שעם כל התודעה הפוליטית ולימודי מגדר והומו והכל, אני עדיין משתייך לקבוצה הזאת. שעדיין, מעצם זה שאני גבר, אני תופס מקום בעולם בצורה מסוימת. שעדיין, כשאני הולך בלילה ברחוב שקט ואשה רואה אותי, אני יכול להוות מבחינתה איוּם בגלל התנהגות של גברים אחרים. שעדיין, למרות הכל, יש לי את אותם דחפים פרימיטיביים להיות הכי צודק, ולהשתלט, ולהגיד את המילה האחרונה בקול הכי חזק שאני יכול. לפאלוס, כך מתברר, יש אחיזה מאד חזקה בנפש הגברית.

*

אם אני מסתכל סביב ומחפש מודלים לגבריות טובה, אני נתקל בבעיה. כי מצד אחד יש לנו את כל מיני טראמפ ואייל גולן ומישל וולבק ושאר טיפוסים בלתי נסבלים שהדבר המרכזי שמנחה אותם זה הבולבול שלהם ושיישרף העולם, ובצד השני יש לנו כל מיני ג'סטין טרודואים וג'וזף גורדון לויטים וטום הנקסים שמתעסקים כל היום בכמה שהם 'גברים מוּדעים', אבל לא רק שאני לא מאמין לאמירות המתקתקות שלהם, יש להם ליבידו של חפיסת מרגרינה. מתוך אלה אנחנו חייבים לבחור?

*

לא מזמן שאלתי אנשים מה גברי בעיניהם. התשובות היו מעניינות. חלק התייחסו לסממנים פיזיים כמו זקן, קרחת, ידיים גדולות, גרוגרת, חלק דיברו על דברים שגברים אוהבים להגיד או תכונות התנהגות שמאפיינות גברים (תשובה שמצאה חן בעיני: "לעבור באדום ולהרגיש טוב עם עצמך"). אבל הרגשתי בין התשובות שיש בלבול מסוים בין הדיבור על גברי, כלומר מה שמאפיין גברים, ובין גברי, המחמאה שהיא תולדה של אמירות כמו "תהיה גבר" ו-"איזה גבר אתה", המחמאה שכאילו נושאת איזה כוח גדול (שמגיעה איתו אחריות גדולה!) שמובנה בכל מי שנולד עם זין. יכול להיות שלהיות גבר זה מחמאה, באמת. אני לא אומר שלא. אבל לפני שאפשר להכניס במילה הזאת איזשהו שיפוט – חיובי או שלילי – אני רוצה לנכס מחדש את המשמעות הנייטרלית, הנקייה, שלה. אני רוצה קודם כל להבין מה היא אומרת.

*

בשנים האחרונות גברים נאלצים, בפעם הראשונה, להסתכל על עצמם, לעשות בדק בית. ואני לא מדבר רק בהקשר של הטרדות ותקיפה מינית, אלא במובן הרבה יותר בסיסי. אנחנו רגילים ששואלים "מה נשים רוצות" אבל בפעם הראשונה (בפעם הראשונה!) אנחנו נשאלים או מתבקשים לשאול את עצמנו מה בעצם אנחנו רוצים. אבל בתוך האילוץ הזה, שלפעמים הוא כואב ולא נעים ומאשים ומכליל, יש לנו גם הזדמנות. אנחנו יכולים, בפעם הראשונה, להגדיר מהם הקצוות של גבריות היום. איך היא נראית ויכולה להיראות, איך אנחנו מבטאים אותה, מה היא כוללת בתוכה ואיך הפאלוס הזה – הממשי או הרעיוני – משתלב בתוכה.

*

לא נראה לי שמישהו הופתע במיוחד כשיצאתי מהארון (אולי חוץ מאבא שלי, שבאמת לא היה לו מושג, ואחד הדברים הראשונים שהוא אמר כשסיפרתי לו היה "אבל יש לך כל-כך הרבה חברוֹת!"). אף פעם לא הייתי "גברי" במיוחד. ולתקופה מסוימת באמת פחדתי מהמחשבה שאאלץ להיות גבר, על כל המשתמע מכך. אבל בתקופה האחרונה הפסקתי לפחד. בתקופה האחרונה התחלתי להבין שמה שאני רוצה זה להיות גבר, אני פשוט צריך להבין קודם מה זה אומר.