הקומונה – מיכל פיטובסקי, אוגנדה

כמה שנים אחרי שעברתי לתל-אביב, הסתובבתי עם חברה בחנות ספרים ושוחחנו בלהט על נושא בוער ודחוף מאין כמוהו – פזמונאים עברים שאהובים עלינו במיוחד. כל מיני שמות עלו, מאיר אריאל, עלי מוהר, יהונתן גפן ואפילו יאיר לפיד (!). לקראת סוף השיחה אמרתי בטון מסכם שנראה לי שבסופו של דבר הפזמונאיות החביבות עלי הן תרצה אתר וכמובן – נעמי שמר. למשמע השם האחרון החברה השתנקה בבהלה, נעצה בי עיניים פעורות ואמרה בזעזוע "אלעד, אנחנו מהשמאל!".

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-9.6.2017

כבר במאה ה-19 החלום האמריקאי היה לעבור לקנדה. The Underground Railroad, ספרו המהולל של קולסון ווייטהד, קרוי על שם המחתרת שפעלה בארה"ב והבריחה עשרות אלפי עבדים ושפחות מעבר לגבול הצפוני עם קנדה. גיבורת הרומן היא קורה, שפחה צעירה שמסרבת לכלות את חייה במטע בג'ורג'יה, ובורחת צפונה בעזרת מסילת הרכבת המחתרתית. על נתיב המסילה היא מגלה שהגזענות הלבנה היא לא נחלתם הבלעדית של בעלי המטעים ושדות הכותנה, ושלעבדוּת יש צורות שונות – לא רק אזיקים ושלשלאות. למרות שמסילת הרכבת המחתרתית לא היתה מסילה אמיתית אלא רק כינוי לרשת בתי המחסה ודרכי המסתור שבהם השתמשה המחתרת, ווייטהד – סופר מדע-בדיוני – יצר רכבת תת-קרקעית של ממש, שתחנותיה חבויות מתחת לבתים וחוות של לבנים טובי לב.

א.
בכל שנה כשמגיע שבוע הספר אני חושב על גילה אלמגור. כשהייתי בן 10 הלכתי עם ההורים, כמו בכל שנה, לשבוע הספר בגני יהושע. שוטטתי שם כמה דקות לבדי ואז נעצרתי ליד אחד הדוכנים. מצידו השני של הדוכן ניגשה אלי אשה שלא הכרתי וקראה לי בתקיפות "ילד! בוא, אולי תקרא את הספר הזה?". היא החזיקה ביד את "הקיץ של אביה". "כבר קראתי את הספר הזה" עניתי לה, וברוב חוצפה ועוז גם הוספתי, "ואני בכלל לא חושב שזה ספר שמתאים לילדים". את התגובה של אותה אשה אני מעדיף שלא לפרט, אבל בואו נגיד שהיתה לאמא שלי שיחה צפופה איתה שבמהלכה נזרקו לאוויר משפטים כמו "איך את מדברת אל הילד שלי!" ו"את צריכה לשמוח שהוא קרא ומביע עמדה!". וכך, למדתי מי היא גילה אלמגור וגם איך לעשות חיקוי די מוצלח שלה.

מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.

אלעד בר-נוי, לונדון

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-12.5.2017

איאן מקיואן היה בטוח שהספר הזה יחסל את הקריירה שלו. "נהניתי לכתוב אותו יותר מכל ספר אחר, אבל הייתה לי כל הזמן ידיעה, כנראה מתוך איזו תפיסה פרוטסטנטית מודחקת, שאם אני כל כך נהנה, כנראה משהו לא בסדר. כמו שלתרופה טובה חייב להיות טעם דוחה. לאורך כל הכתיבה ישב לי על הכתף יצור בלתי נראה שאמר לי, 'נו באמת, אין סיכוי שהדבר הזה יעבור'. הנחת היסוד של הספר כל כך מופרכת, שפחדתי שאנשים יחשבו שאני מתחיל לאבד את זה".

The Handmaid's Tale, hulu

סיפורים שמנסים לחזות את העתיד, בעיקר כאלה שמזהירים מפני מציאות דיסטופית, נתקלים בסכנה כפולה; מצד אחד, הם לא רוצים לתאר מציאות מופרכת ורחוקה עד כדי כך שאי אפשר אפילו לדמיין אותה. מציאות כזו עלולה לשעמם את הקורא או הצופה שירגיש שהיא פשוט לא רלוונטית לחיים כפי שהוא מכיר אותם. מצד שני, לפעמים המציאות היא כל-כך מופרכת ומטורפת שקשה לעמוד בקצב שלה. הרבה כותבים ותסריטאים זהירים מדי (או לא-פסימיסטים-מספיק) מתארים עולם עתידני שהוא למעשה די זהה לעולם שלנו, או אפילו פחות קיצוני ממנו במובנים מסוימים. לעתים קרובות תמרור האזהרה שלהם פשוט מונח כמה עשרות מטרים אחרי הפנייה הלא-נכונה. הסיפורים הטובים והמדאיגים באמת הם אלה שמצליחים ליצור עולם שהוא מצד אחד זר ונורא, ומצד שני כזה שאפשר להבין ולדמיין איך העולם שלנו עלול להוביל אליו. סיפורה של שפחה, סדרת הטלוויזיה החדשה שמבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, מצליחה לעשות בדיוק את הדבר הזה. היא מתארת מציאות איומה, מוטרפת, הופכת-בטן, אבל למרבה החרדה – לא בלתי נתפסת.

רק אחרי שסיימתי לצפות בפרק האחרון (והמאכזב למדי) של בנות, הבנתי עד כמה הסדרה הזאת היתה משמעותית בחיים שלי. זו היתה הפעם הראשונה שמישהי הצליחה לנסח את המשברים של דור שלם – הדור שלי, שלנו – דור שלא היה לו קודם ייצוג כזה על המסך. פתאום ניו-יורק היא לא רק "סקס והעיר הגדולה" ודירות מהממות ונעליים באלף דולר, אלא עוד עיר של דירות קטנות ועבשות שגם עליהן מתקשים לשלם את השכירות, של דייטים וסקס עם פרטנרים שיש להם בארנק יותר נוירוזות מכסף ושל שאלות כמו "מה לעזאזל אעשה עם התואר שלי", שהתשובות עליהן מכילות אמת קשה מדי. 

א.
כשחוזרים בשאלה, אחד הדברים הראשונים שמאבדים זה את השבת. אני זוכר את החודשים הראשונים שהפסקתי לשמור בהם שבת, וכמה מוזר זה היה. הרגשתי שהשבועות פשוט לא נגמרים אלא נמזגים אחד לתוך השני, ללא חציצה. אובדן השבת היה בשבילי אובדן תחושת הזמן.

ב.
אובדן תחושת הזמן הוא משהו שצריך להתמודד איתו כל הזמן במגורים בעיר זרה. בלי לשים לב, מתנתקים קצת מלוח השנה שאנחנו רגילים אליו. צריך להתאמץ ולהתעקש כדי להרגיש את יום שישי, ובשביל ששבת תהיה שבת. ובכל פעם שמגיע יום ראשון, סוף השבוע נטרף והבלבול מעמיק. השבוע התחיל עכשיו, או שהוא נגמר? איך יכול להיות שיום ראשון הוא כבר לא הראשון?

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-17.3.2017

בבוקר של ראיון עבודה, מתעורר פוּרוֹ הניגרי במיטתו, ומגלה שהפך ללבן. עיניים ירוקות, שיער ג'ינג'י ועור חיוור – כל החבילה. ובכן, לא בדיוק; למרות שפוּרוֹ האומלל מחליט לברוח מהבית ולנסות לפתוח דף חדש, יש שני דברים שהוא לא מצליח להשאיר מאחוריו: את המבטא הניגרי שלו ואת… התחת השחור שלו, שנשאר בדיוק כפי שהיה. כך נפתח Blackass, הרומן הראשון של הסופר הניגרי איגוני בארט.